בני היקר,

כשלילות החורף הגשומים פוקדים אותנו,

כאשר אפילו הציפורים נודדות להן לארץ אחרת- וחתולי הרחוב מסתתרים מתחת פיסת שמיים קטנה 

אתה לא משתעמם לשכב באותה התנוחה למשך כל העונה כמו דב שתופס תנומת חורף עמוקה ושכח כיצד פוקחים את העיניים?

אני יושבת כעת מול תנור העצים, עטופה במיליון שכבות של כאב, מחפשת את המילה הנכונה - את הרגש המתאים למצב הרוח ההפכפך שלי,ומבולבלת. עייפה מלילות ארוכים של ייסורים על שהסכמתי לך ללכת לשם,

שנתתי לגוזל שלי, שאפילו כנפיו עדין לא היו בשלות למראות הזוועה שבמלחמה, וגופו הקטן חסר האונים לא מוכן היה להיות מוטל בשדה קוצים ימים כלילות-  ואף לא גרגיר קטן של אוכל.

בני היקר, אתמול הלכתי לקנות לך בגדים חגיגיים לקראת החג הקרב ובא - ובוודאי תשמח לדעת שהחולצה שהזמנת הגיעה לחנות וכבר אספתי [ובראשי אני יודעת כמה חגיגי ויפה תראה בערב החג עם החולצה הזו] אותה בדרכי אל המאפייה, לקנות לך את הסופגניות שאתה הכי אוהב בעולם. מתוק שלי, מור הקטנה הולכת וגדלה והיא כבר אומרת מילה או שתיים. לפעמים אני מביטה בעינייה וממש יכולה לראות את עינייך בוקעות מבעדה.

זהו חמוד שלי, כבר בוקר ואנחנו צריכים להפרד- אני מקווה שתבוא לבקר אותנו החג הזה, אנחנו מתגעגעות כל כך.

שלך באהבה - אמא.