את מתעקשת להסתובב כאן מבלי להביט לאף אחד בעיניים, פן בשנייה אחת הכל יינעל ותיהיי כלואה במבט.

מול זוג עיניים ביקורתיות, שאלופות בלנעוץ עצמן בכל המקומות הכי כואבים שלך, שלא יודעות להניח למועקה להתעכל ומתעקשות לפצוע אותך. לא לא, אין ספק שזו הדרך המצויינת לברוח מגורל אכזר אשר עלול להכניס אותך לדילמה שכזו,

האם לפזול כעת לימין, או אולי לשמאל. אבל אלה לא רק העיניים, גם סתם נרקומנים ברחוב עלולים להטריד במבטם העייף, תשוש משגרה מתמשכת שאין לה נקודת מוצא.ואת חולפת מידי ערב על פניהם, ומקפיאה את עינייך, ונוטעת אותן ברצפה המפוייחת  כדי לא לראות את מה שהמציאות רוצה שתראי, אז את ממלמלת בליבך שזו רק את שמתעלמת מהם, שיש לך סיבה מספיק טובה ושבגלל שיש לך סיבה טובה - את לא צריכה לדאוג שה' יענישך. אבל בעצם את יודעת, שכולם מתעלמים מהם, כי הכי קל לנטוש אדם במצוקה. בדיוק כמו שנטשו אותך - זוכרת? בטח זוכרת. תפסיקי ויקטוריה, תפסיקי להטריד את הכאב שבך. תני לו את מנוחתו - אולי הוא יישכח שהוא אמור להכאיב לך. אולי יסתלק ממך. ואז, מה ישאר לי אז? סתם גוף מרופט חסר תקנה, מושחת וכנוע. מרגישה שמה שקיים בי, הוא בעיקר כאב. כאב שכבר מזמן איבד מהמשמעות שלו, שהפך להיות משהו שאני מחייה ולא מאפשרת לו לעזוב. משהו שמרגע לרגע גדל, שלוקח ממני את כל הכוחות ומותיר אותי פצועה ומדממת. משהו אגואיסטי, שיום יבוא ותיהיה לו אפשרות - והוא פשוט ישכיח אותי מן היקום הזה - בחיוך גדול. ואז ידבוק בנסיכה אחרת.

אין ספק שלכאב יש אישיות אבל הוא חי על חשבוני, והגיע הזמן שאני אתחיל לחיות קצת בעצמי.

"מתי תתחילי להיות קצת ויקטוריה?, "אני מתגעגעת לצחוק המתגלגל הזה שלך, לחיוך שתמיד עושה מצברוח טוב"

"לאן הכל נעלם? תראי מה ניהיה ממך".

- אני בסך הכל לא חיה, ולא מתה - וככה זה נראה, מצטערת.