תחזיקי חזק, תעלי לשם. לחדר הנטוש, הקר והקודר שאוחז אימה מתמשכת, הד צרחות חולניות הד שתיקות מביכות.

תאכלי, תקיאי. תכי, תשתקי. תסגרי תזרקי, את המפתח מהחלון. אל עבר ההמון האטום. הם לא ירגישו בזה, כלל וכלל.

תתפסי פיסה פיסה, תעשי חשבון נפש. תסיקי מסקנות, תחשבי מחשבות. תתפללי לאלוהים ואז תזכרי שאלוהים אף פעם

לא הוכיח את קיומו, תזכרי איך בכית והתפללת, בכית והזדקקת, לאנושיות. למגע של אם. אין איש ואין רע. אין אף אחד.

חולפות השעות, הדמעות כבר יבשו על הפנים הכבויות, את מעזה להביט במראה, נואשת ממבטך, נואשת ממה שעינייך

רואות. תוהה לעצמך אם לא עדיף פשוט לקפוץ מהחלון, לסיים עם הטירוף הזה, עם הטירוף של החישובים, הבולמוסים

ורגשות האשם הנוראיים. מתחרטת, מיואשת כליל. מתעטפת בשמיכה, כמעט חונקת את עצמך. בוכה, נזכרת כמה עברת

נזכרת איך אף אחד לא היה שם בשבילך. נזכרת איך הלכת ברחוב והרגשת שכולם חושבים שאת זונה. נזכרת איך הרגשתביום שהבנת שזה באמת מה שהם חושבים שאת, ואז שכנעת את עצמך שלא כך הדבר. ואז היו חברות, ואז כבר אינן עודכי אחת החליטה שאת כן זונה, וסיפרה את המחשבה ההזויה הזאת לכל שאר החברות, ובעצם למה מחשבה הזויה?הרי את היית זונה, אבל לא מרצון. ובכל זאת את היית זונה. מה זה משנה בכלל אם רצית או לא? הרי אפילו המטפל שלך אמר לך שאת זונה. אבל הוא יושב בכלא. אה, כנראה שזה בגלל שהוא עשה משהו. אבל גם בזה את אשמה. לא, את

לא אמורה להיות אשמה בזה שהוא אנס אותך. ממש לא. כן, את כן. טוב כנראה שלא. אם בכל זאת את מרגישה נורא.

וכך המלחמה ממשיכה, וויקטוריה לא מסוגלת להשקיט את נפשה. ויקטוריה נאלצת לחיות בסרט האימה, אך הוא לא נגמר. וויקטוריה כבר עייפה ממלחמות. ויקטוריה רוצה לעצום את עינייה לשם שינוי, ופשוט לנוח מכל המלחמות האלה שבחייה. ואז ויקטוריה חייבת לסכם את כל ההרס הזה עם עוד קצת הרס, ואולי בעצם שפיות. ויקטוריה חייבת להגיד משהו לכל מי שלא רואה את מי שהיא באמת, מתחת לכל הרבדים שמכסים את הנפש המדממת שלה, אחת ולתמיד, ולעולם לא שנית, ויקטוריה היא נערה מדהימה, בעלת איכויות שלא ניתן לתאר, בעלת כשרונות, מחשבות ושאיפות שלא ניתן להבין. אני, ויקטוריה נאנסתי באכזריות, שלא ברצוני. וכעת, אני רוצה שתדעו - שאני ויקטוריה לא אשמה בדבר ממה שקרה לי. ועוד יותר מזה, כל מי שמתרחק ממני בגלל מה שעברתי, הוא אטום וחסר כל רגש, ובעצם עוד הרבה דברים שאני לא רוצה בכלל להתחיל לדבר עליהם. כי זה כואב מידי וחסר תכלית. מי שנוטש אותי ברגעי מצוקה, לא ארצה שילווה אותי ברגעי שמחה.

ועוד צומת בחיי תמה לה, והבחירות נעשו וכנראה בקרוב אדע האם היו הן נכונות. אך מה זה משנה בכלל, העיקר שאני

מרגישה טוב עם עצמי, ובכלל לא אכפת לי אם מישהו יקרא את זה, או יתרגש מזה. אלו הם חיי, ואני צריכה להיות שלמה איתם. ולא עוד רגשות אשם. ולא עוד ימים אפורים שאני מביאה על עצמי, לא עוד לילות ללא שינה, לא עוד חוסר ביטחון שכזה. הגיע הזמן שתעריכי את עצמך ויקטוריה. ואז בטוחני, שאנשים יעריכו אותך. ואם לא, לפחות יהיה לך אותך.

עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב. שיהיה לילה נפלא לכולם, והלוואי שגם לי.

מותר לכם להתרחק ממני עכשיו או לא לחזור לכאן יותר. אני בהחלט רגילה לזה כבר. ומי שבכל זאת יבחר להשאר,

אני מאוד אשמח ואדע שיש לכם לב, שמבין קצת מעבר, שיודע שנאנסות הן קורבנות ולא אשמות. הלוואי שקיים אחד שיודע את זה. לפחות אחד. מלבדי.