ילד שלי. ראיתי אותך, כל כך גדלת, כבר יודע מה רוצה ומה ממש לא רוצה.

שמחת חיים, עיניים זוהרות מבחוץ הכל כל כך נפלא, וטהור. אין מה לדבר - גדלת לתפארת.

אבל אחרי שנרגעו הרוחות אני הבנתי, הבנתי שאתה מורעל. כל כך מורעל שאתה מסוגל לפגוע בי כעת, אך לי לא היה אכפת -

כי אני אוהבת אותך בכל ליבי. נשמתי פשוט צורחת אלייך, לחבק אותך חזק ולא להרפות, לנשק אותך במצח בעודך כרוך אל גופי.

ילד יקר, זה היה בילוי קצר ונעים ומתיש. וכשחזרנו אל המדרגות והיא צעקה את שמך, ואז הופענו שנינו, ואמך שוב תפסה בידייך בעיניים רוגזות - אני ידעתי, שלא אראה אותך עוד לעולם.

אך לפחות בליבך עכשיו אתה יודע - שאני אוהבת אותך כל כך. וכל מה שהיא אמרה לך, הכל שקר וכזב. ושרק בגללה אנחנו לא מתראים יותר.

אם רק זה היה אמיתי ולא חלום. הייתי יכולה להרפות, לתת לך לגדול עד גיל 18, שתוכל לפעול לפי רוחך ולא לפי המכשפה ששולטת במוחך. אבל עכשיו, ברגע זה נצבט לי כשאני חושבת על כך שאתה מסתובב כבר שנתיים עם רגשות כעס, נטישה ותסכול - ועוד רגשות רבים ומכאיבים רק בגלל שהטעו אותך, בגלל שלא סיפרו לך את האמת.

מאמי שלי, אני אוהבת אותך עד אין קץ.

הקטע הזה נכתב על בן של דודה שלי שהיה כמו אח עבורי במהלך ארבע שנות חיו הראשונות, אך קרה משבר רציני במשפחה, התפלגנו לשניים והוא נותר בחלק שבו אני איני נמצאת. אם רק היה מישהו יכול להבין את גודל הכאב, אנחנו היינו ביחד כמעט כל יום - היינו שמים מזרונים בסלון אצלם וישנים אחד ליד השני, היינו רואים טלויזיה ביחד, משחקים, מכינים עוגיות, נוסעים לקניונים, נסענו אפילו לתל אביב בחופש - שם זה נגמר. לפני שנתיים - כשהוא בן

ארבע ואני בת ארבע עשרה. ומאז אני ממש מתגעגעת, והלב שלי נקרע כבר מרוב כאב. וכבר קרה שחלמתי עליו, אבל בחלומות ההם הוא היה תוקפני אליי הוא לא נתן לי אפשרות להתקרב אליו. אך הלילה הוא הקשיב - הלילה הוא שינה את דעתו לחיוב. והלוואי שכל זה היה אמיתי.