המורה שלי להיסטוריה פשוט מתנכל לי. ולמה אני אומרת את זה?

כי פשוט אין דרך אחרת להסביר את הציונים המזעזעים שהוא מפזר לי כל השנה.

אחרי כל מבחן, בוחן או עבודה - אני פשוט לא מסוגלת להפסיק לבכות בגללו.

זה כל כך פוגע שאחרי שעות שאני משקיעה את הנשמה הוא פשוט יורק לי בפרצוף.

ובכל שאר המקצועות הציונים שלי ממש טובים אבל הוא יש לו משהו נגדי וזה פשוט צורח דרך המבטים שלו.

אני לא מסוגלת לתאר כמה זה מכאיב לי, כי אני כל כך משתדלת ואני עושה את כל מה שאפשר כדי לרצות אותו

אבל זה מתחיל להרגיש לי כמו ניצול וסחיטה רגשית ואני ממש לא רוצה להיות חלק מזה.

הבעיה שלי שאני פשוט כל כך חסרת ביטחון שאני מפחדת לפתוח את הפה ולספר למישהו [מחוץ המשפחה].

אבל האמת, הפעם זה באמת עבר את הגבול וההורים שלי מתכוונים להתערב.

נמאס לי לבכות בגללו, אבל זה כואב לי.

נקזו את הזוהמה מגופי.

חרון גופי, חרון לגמרי.

ביום בו עצמותיי לא יבלטו עוד,

וגרוני לא יכאב מאצבע ביקרותית

וייסורי המצפון ימיסו את קוביית השוקולד הבורקת

אני כבר לא אהיה אני.

ולא, אין להם מושג.

עד כמה כואב בלב, לחוות את זה מחדש.

כואב כל כך, שאפילו המחשבה לא נגוזה מקיום.

אין לי חיים כבר כמה שנים, שנהרסו לגמרי לפני כמה ימים.

וכעת אני לא אני, לא מצליחה לתפקד.

והמבטים שקריים, והכל מיותם, ואני נמוגה.

הטרדה מינית.

זזה ימינה

זזה שמאלה

קופצת

שותקת

צוחקת

רוקדת

אם רק יכלה לפצות את פיה ..