המורה שלי להיסטוריה פשוט מתנכל לי. ולמה אני אומרת את זה?

כי פשוט אין דרך אחרת להסביר את הציונים המזעזעים שהוא מפזר לי כל השנה.

אחרי כל מבחן, בוחן או עבודה - אני פשוט לא מסוגלת להפסיק לבכות בגללו.

זה כל כך פוגע שאחרי שעות שאני משקיעה את הנשמה הוא פשוט יורק לי בפרצוף.

ובכל שאר המקצועות הציונים שלי ממש טובים אבל הוא יש לו משהו נגדי וזה פשוט צורח דרך המבטים שלו.

אני לא מסוגלת לתאר כמה זה מכאיב לי, כי אני כל כך משתדלת ואני עושה את כל מה שאפשר כדי לרצות אותו

אבל זה מתחיל להרגיש לי כמו ניצול וסחיטה רגשית ואני ממש לא רוצה להיות חלק מזה.

הבעיה שלי שאני פשוט כל כך חסרת ביטחון שאני מפחדת לפתוח את הפה ולספר למישהו [מחוץ המשפחה].

אבל האמת, הפעם זה באמת עבר את הגבול וההורים שלי מתכוונים להתערב.

נמאס לי לבכות בגללו, אבל זה כואב לי.

האדם מטבעו מתעסק בפחדים מהמוות. לכל אחד בלב יש פחד מדרך מסויימת בה ייתכן שיסיים את חיו.

אך מהי הדרך בה הייתם רוצים לסיים את חייכם? שאלה למחשבה.אני חושבת שצריך לדבר על המוות ועל כל המשמעויות שלו כדי לא לאגור את הפחדים בתוכנו.

אני שמה לב שילדים בשכבה שלי [יא'] עדיין מלאים בחרדות מהמוות, וזה הגיוני - כמעט ולא מדברים על זה. גם אני מפחדת. כי מה שלא ידוע הוא תמיד מפחיד.

אז אני הייתי רוצה למות כשהילדים שלי כבר נשואים, אחרי שראיתי את הנכדים שלי, אחרי שהגשמתי את כל החלומות ברי הביצוע, אחרי שהשארתי אחריי ספר עם סיפור חיי למען יראו ויירעו [ולמען יתחזקו ויקחו כוחות בעת משבר], אחרי שמיציתי את יכולותיי.

זה יהיה במיטה, בעת חלום. בעודני אחוזה בדמויות היקרות לי, ועד הרגע שהכל נגמר ואין העיניים מסוגלות להחזיק מעמד, והלב יוצא לפנסיה.

מה אתכם? איך אתם הייתם רוצים לסיים את חייכם? מה אתם רוצים להספיק לעשות לפני זה? והאם אתם מפחדים?

ילד שלי. ראיתי אותך, כל כך גדלת, כבר יודע מה רוצה ומה ממש לא רוצה.

שמחת חיים, עיניים זוהרות מבחוץ הכל כל כך נפלא, וטהור. אין מה לדבר - גדלת לתפארת.

אבל אחרי שנרגעו הרוחות אני הבנתי, הבנתי שאתה מורעל. כל כך מורעל שאתה מסוגל לפגוע בי כעת, אך לי לא היה אכפת -

כי אני אוהבת אותך בכל ליבי. נשמתי פשוט צורחת אלייך, לחבק אותך חזק ולא להרפות, לנשק אותך במצח בעודך כרוך אל גופי.

ילד יקר, זה היה בילוי קצר ונעים ומתיש. וכשחזרנו אל המדרגות והיא צעקה את שמך, ואז הופענו שנינו, ואמך שוב תפסה בידייך בעיניים רוגזות - אני ידעתי, שלא אראה אותך עוד לעולם.

אך לפחות בליבך עכשיו אתה יודע - שאני אוהבת אותך כל כך. וכל מה שהיא אמרה לך, הכל שקר וכזב. ושרק בגללה אנחנו לא מתראים יותר.

אם רק זה היה אמיתי ולא חלום. הייתי יכולה להרפות, לתת לך לגדול עד גיל 18, שתוכל לפעול לפי רוחך ולא לפי המכשפה ששולטת במוחך. אבל עכשיו, ברגע זה נצבט לי כשאני חושבת על כך שאתה מסתובב כבר שנתיים עם רגשות כעס, נטישה ותסכול - ועוד רגשות רבים ומכאיבים רק בגלל שהטעו אותך, בגלל שלא סיפרו לך את האמת.

מאמי שלי, אני אוהבת אותך עד אין קץ.

הקטע הזה נכתב על בן של דודה שלי שהיה כמו אח עבורי במהלך ארבע שנות חיו הראשונות, אך קרה משבר רציני במשפחה, התפלגנו לשניים והוא נותר בחלק שבו אני איני נמצאת. אם רק היה מישהו יכול להבין את גודל הכאב, אנחנו היינו ביחד כמעט כל יום - היינו שמים מזרונים בסלון אצלם וישנים אחד ליד השני, היינו רואים טלויזיה ביחד, משחקים, מכינים עוגיות, נוסעים לקניונים, נסענו אפילו לתל אביב בחופש - שם זה נגמר. לפני שנתיים - כשהוא בן

ארבע ואני בת ארבע עשרה. ומאז אני ממש מתגעגעת, והלב שלי נקרע כבר מרוב כאב. וכבר קרה שחלמתי עליו, אבל בחלומות ההם הוא היה תוקפני אליי הוא לא נתן לי אפשרות להתקרב אליו. אך הלילה הוא הקשיב - הלילה הוא שינה את דעתו לחיוב. והלוואי שכל זה היה אמיתי.