תחזיקי חזק, תעלי לשם. לחדר הנטוש, הקר והקודר שאוחז אימה מתמשכת, הד צרחות חולניות הד שתיקות מביכות.

תאכלי, תקיאי. תכי, תשתקי. תסגרי תזרקי, את המפתח מהחלון. אל עבר ההמון האטום. הם לא ירגישו בזה, כלל וכלל.

תתפסי פיסה פיסה, תעשי חשבון נפש. תסיקי מסקנות, תחשבי מחשבות. תתפללי לאלוהים ואז תזכרי שאלוהים אף פעם

לא הוכיח את קיומו, תזכרי איך בכית והתפללת, בכית והזדקקת, לאנושיות. למגע של אם. אין איש ואין רע. אין אף אחד.

חולפות השעות, הדמעות כבר יבשו על הפנים הכבויות, את מעזה להביט במראה, נואשת ממבטך, נואשת ממה שעינייך

רואות. תוהה לעצמך אם לא עדיף פשוט לקפוץ מהחלון, לסיים עם הטירוף הזה, עם הטירוף של החישובים, הבולמוסים

ורגשות האשם הנוראיים. מתחרטת, מיואשת כליל. מתעטפת בשמיכה, כמעט חונקת את עצמך. בוכה, נזכרת כמה עברת

נזכרת איך אף אחד לא היה שם בשבילך. נזכרת איך הלכת ברחוב והרגשת שכולם חושבים שאת זונה. נזכרת איך הרגשתביום שהבנת שזה באמת מה שהם חושבים שאת, ואז שכנעת את עצמך שלא כך הדבר. ואז היו חברות, ואז כבר אינן עודכי אחת החליטה שאת כן זונה, וסיפרה את המחשבה ההזויה הזאת לכל שאר החברות, ובעצם למה מחשבה הזויה?הרי את היית זונה, אבל לא מרצון. ובכל זאת את היית זונה. מה זה משנה בכלל אם רצית או לא? הרי אפילו המטפל שלך אמר לך שאת זונה. אבל הוא יושב בכלא. אה, כנראה שזה בגלל שהוא עשה משהו. אבל גם בזה את אשמה. לא, את

לא אמורה להיות אשמה בזה שהוא אנס אותך. ממש לא. כן, את כן. טוב כנראה שלא. אם בכל זאת את מרגישה נורא.

וכך המלחמה ממשיכה, וויקטוריה לא מסוגלת להשקיט את נפשה. ויקטוריה נאלצת לחיות בסרט האימה, אך הוא לא נגמר. וויקטוריה כבר עייפה ממלחמות. ויקטוריה רוצה לעצום את עינייה לשם שינוי, ופשוט לנוח מכל המלחמות האלה שבחייה. ואז ויקטוריה חייבת לסכם את כל ההרס הזה עם עוד קצת הרס, ואולי בעצם שפיות. ויקטוריה חייבת להגיד משהו לכל מי שלא רואה את מי שהיא באמת, מתחת לכל הרבדים שמכסים את הנפש המדממת שלה, אחת ולתמיד, ולעולם לא שנית, ויקטוריה היא נערה מדהימה, בעלת איכויות שלא ניתן לתאר, בעלת כשרונות, מחשבות ושאיפות שלא ניתן להבין. אני, ויקטוריה נאנסתי באכזריות, שלא ברצוני. וכעת, אני רוצה שתדעו - שאני ויקטוריה לא אשמה בדבר ממה שקרה לי. ועוד יותר מזה, כל מי שמתרחק ממני בגלל מה שעברתי, הוא אטום וחסר כל רגש, ובעצם עוד הרבה דברים שאני לא רוצה בכלל להתחיל לדבר עליהם. כי זה כואב מידי וחסר תכלית. מי שנוטש אותי ברגעי מצוקה, לא ארצה שילווה אותי ברגעי שמחה.

ועוד צומת בחיי תמה לה, והבחירות נעשו וכנראה בקרוב אדע האם היו הן נכונות. אך מה זה משנה בכלל, העיקר שאני

מרגישה טוב עם עצמי, ובכלל לא אכפת לי אם מישהו יקרא את זה, או יתרגש מזה. אלו הם חיי, ואני צריכה להיות שלמה איתם. ולא עוד רגשות אשם. ולא עוד ימים אפורים שאני מביאה על עצמי, לא עוד לילות ללא שינה, לא עוד חוסר ביטחון שכזה. הגיע הזמן שתעריכי את עצמך ויקטוריה. ואז בטוחני, שאנשים יעריכו אותך. ואם לא, לפחות יהיה לך אותך.

עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב. שיהיה לילה נפלא לכולם, והלוואי שגם לי.

מותר לכם להתרחק ממני עכשיו או לא לחזור לכאן יותר. אני בהחלט רגילה לזה כבר. ומי שבכל זאת יבחר להשאר,

אני מאוד אשמח ואדע שיש לכם לב, שמבין קצת מעבר, שיודע שנאנסות הן קורבנות ולא אשמות. הלוואי שקיים אחד שיודע את זה. לפחות אחד. מלבדי.

נקזו את הזוהמה מגופי.

חרון גופי, חרון לגמרי.

ביום בו עצמותיי לא יבלטו עוד,

וגרוני לא יכאב מאצבע ביקרותית

וייסורי המצפון ימיסו את קוביית השוקולד הבורקת

אני כבר לא אהיה אני.

ולא, אין להם מושג.

עד כמה כואב בלב, לחוות את זה מחדש.

כואב כל כך, שאפילו המחשבה לא נגוזה מקיום.

אין לי חיים כבר כמה שנים, שנהרסו לגמרי לפני כמה ימים.

וכעת אני לא אני, לא מצליחה לתפקד.

והמבטים שקריים, והכל מיותם, ואני נמוגה.

הטרדה מינית.

את מתעקשת להסתובב כאן מבלי להביט לאף אחד בעיניים, פן בשנייה אחת הכל יינעל ותיהיי כלואה במבט.

מול זוג עיניים ביקורתיות, שאלופות בלנעוץ עצמן בכל המקומות הכי כואבים שלך, שלא יודעות להניח למועקה להתעכל ומתעקשות לפצוע אותך. לא לא, אין ספק שזו הדרך המצויינת לברוח מגורל אכזר אשר עלול להכניס אותך לדילמה שכזו,

האם לפזול כעת לימין, או אולי לשמאל. אבל אלה לא רק העיניים, גם סתם נרקומנים ברחוב עלולים להטריד במבטם העייף, תשוש משגרה מתמשכת שאין לה נקודת מוצא.ואת חולפת מידי ערב על פניהם, ומקפיאה את עינייך, ונוטעת אותן ברצפה המפוייחת  כדי לא לראות את מה שהמציאות רוצה שתראי, אז את ממלמלת בליבך שזו רק את שמתעלמת מהם, שיש לך סיבה מספיק טובה ושבגלל שיש לך סיבה טובה - את לא צריכה לדאוג שה' יענישך. אבל בעצם את יודעת, שכולם מתעלמים מהם, כי הכי קל לנטוש אדם במצוקה. בדיוק כמו שנטשו אותך - זוכרת? בטח זוכרת. תפסיקי ויקטוריה, תפסיקי להטריד את הכאב שבך. תני לו את מנוחתו - אולי הוא יישכח שהוא אמור להכאיב לך. אולי יסתלק ממך. ואז, מה ישאר לי אז? סתם גוף מרופט חסר תקנה, מושחת וכנוע. מרגישה שמה שקיים בי, הוא בעיקר כאב. כאב שכבר מזמן איבד מהמשמעות שלו, שהפך להיות משהו שאני מחייה ולא מאפשרת לו לעזוב. משהו שמרגע לרגע גדל, שלוקח ממני את כל הכוחות ומותיר אותי פצועה ומדממת. משהו אגואיסטי, שיום יבוא ותיהיה לו אפשרות - והוא פשוט ישכיח אותי מן היקום הזה - בחיוך גדול. ואז ידבוק בנסיכה אחרת.

אין ספק שלכאב יש אישיות אבל הוא חי על חשבוני, והגיע הזמן שאני אתחיל לחיות קצת בעצמי.

"מתי תתחילי להיות קצת ויקטוריה?, "אני מתגעגעת לצחוק המתגלגל הזה שלך, לחיוך שתמיד עושה מצברוח טוב"

"לאן הכל נעלם? תראי מה ניהיה ממך".

- אני בסך הכל לא חיה, ולא מתה - וככה זה נראה, מצטערת.