אם יש מישהי שאני מפחדת להיות, זו אמא שלי. אני מפחדת לקום בבוקר ולגלות שאני כמוהה, מוזנחת מבחוץ ומבפנים, לא ערנית לסביבה וטיפשה, צריכה עזרה בכל דבר ואכזרית גם מבלי להתכוון. אבל ההורים עובדים, אין מה לעשות, מישהו צריך לממן את השמלות והמכונית, ובטח שזו לא תהיה אני, כי החלטתי לא לעבוד לשם שינוי. 

 אז אני מביאה את האחים שלי, ומשכיבה אותם לישון, ומבשלת - שאלוהים יעזור לי - פעם ביום לפחות. 

אני חושבת עליהם המון, על האחים, על כמה שהם סובלים מההורים שלי, ועל כמה שהתזונה שלהם לא בריאה, ומה יקרה להם כשאעזוב את הבית. אוסרים עלי לחנך אותם, אבל מותר לי לדאוג. ואני אכן דואגת. שני האחים שלי במשקל יתר, שניהם עם בעיות רציניות של דימוי גוף, שניהם דחויים חברתית ומתנהגים מתחת למצופה מגילם ושניהם סובלים מהפסיכוזות של אמא שלי מאז שהם זוכרים את עצמם. לי יש עוד זכרונות כההים מהימים בהם לא ידעתי שאני צריכה להודות על השפיות שלה. הימים האלה עברו.

אז אני לא יוצאת מהבית, ולא רואה את חברים שלי, וכל זה רק כדי לא להשאיר אותם לבד. לאט אני מתחילה להרגיש שאני יותר דואגת להם משאני אמורה, שהם ממלאים לי את החיים עד שלא נשאר מקום לשום דבר אחר. עליהם אני מדברת, בהם אני עוסקת. אפילו למדתי לבשל בשבילם, אני קונה בגדים ''בשבילי'' במידה של אחותי כדי שתלבש בעצמה, וכל זה בעוד שאני אמורה להנות מהאנוכיות שהבטחתי לעצמי.

אני לא רוצה להיות אמא. אני לא רוצה את האחריות הזאת, ולא הדאגה.

בת דודה שלי אבחנה אותי כ''ילדה הורית'' - זה קורה כשאחד ההורים לא מתפקד. 

נמאס לי מאבחונים. ומרוב העולם באופן כללי.