מתחשק לי להיקבר לאיזה שבועיים.

אני לא צריכה שינחמו אותי,

ולא שיחבקו אותי ויגידו שהכל בסדר-

רק שיעזבו אותי במנוחה לזמן מה.

הרבה זמן, אם המצב יאפשר.

חבל לי שאני בכלל צריכה לקום מחר בבוקר,

כי כל עוד אני לא הולכת לישון הזמן כביכול לא זז,

הבוקר לא יגיע אם לא אלך לישון לפניו,

היום הבא לא יבוא אם האחד הזה לא יגמר.

אני מפחדת לפגוע בעצמי, למען האמת.

יש לי לק יפה על הציפורניים כדי שלא אתלוש לעצמי את העור,

בכל פעם שאני יושבת באוטובוס אני רואה בנות אחרות-

עם עור חלק, כמו הזה בחלקה הפנימי של היד שלי,

כמו זה שהיה לי לפני שנים רבות של שנאה וכאב.

ואני מדמיינת את עצמי הולכת ברחוב עם סכין,

וחותכת לכולן את הפנים, רק כדי לא להרגיש כמו מפלצת.

וזה מסוכן, כי אם אני מרגישה שאני לא קיימת,

ושאני מפלצת שנושאת את השדים שלה על הפרצוף לעיני כל,

אז למה שלא אמשיך?

למה שלא אקלף את העור מהאף שלי לחלוטין?

למה שלא אגרד כל פיסה שנותרה מהשכמות שלי, עד שלא אוכל לראות דרך הדמעות?

מישהו בכלל יודע איך זה מרגיש, כשהדמעות צורבות את הפצעים שיצרו אותן?

נראה לי שלתת כדורים פסיכיאטרים לאנשים עם נטייה לפגיעה עצמית זה אדיוטי.

זאת אומרת, אני יכולה להתאבד.

כרגע.

אני יכולה לבלוע את כל מה שיש לי במגרה,

שמכילה בין היתר עשרות משככי כאבים,

לשתות את הוודקה שאני מחביאה בארון וזהו.

אבל חבל על הטראומה למשפחה שלי, הם לא אשמים בכלום.

לזכותי יצויין כי כבר כמה שבועות שלא הגעתי לטר''ם.

כבר כמה חודשים שלא נקעתי לעצמי שום דבר,

לא יצרתי זיהומים (קשים) ולא כרתתי שום חלק מהאצבעות.

אני גאה בעצמי על זה, זו התקדמות.

אמנם אני מתעלמת מהכאב המחריד בברכיים שדורשות פיזיוטרפיה ואנטיביוטיקה,

וממשיכה לצייר חרף מפרק היד המתחנן להפסקה קצרה,

אבל זה לא נחשב. אני מתפקדת בכל מקרה.

(זה מזכיר לי סיפור די מוזר על מישהי שהייתה מסתובבת עם חפצים בתוכה,

פשוט לובשת בגדים ויוצאת ככה מהבית. זה נשמע לא נוח בצורה יוצאת דופן.)

הייתי רוצה מישהו שידע לשבת לידי ולסתום את הפה במשך שעות.

למען האמת, יש לי חברים כאלה. כולם כאלה.

אבל אני לא מרגישה שמגיע לי להתקשר לאף אחד מהם.

אני אמורה להיות בסדר עכשיו. לומדת. מתחדשת. חיה.

ואני לא, אני עדיין אותה האכזבה שהייתי.

וחבל.