אי אפשר לשנות זכרונות,

אני לעולם לא אמחק את הילדה שהייתי,

עם הבגדים שלא כובסו,

השיער שלא סורק,

את המבטים של הילדים כשכינים זחלו על פרצופי.

אני בחיים לא אסתכל במראה ואראה יותר מזה.

כשאני רואה אוכל,

עדיין יש בי את התחושה שאם לא אוכל עכשיו-

לעולם לא יהיה לי בבית, וכדאי לאכול כמה שיותר,

ואם אפשר אז גם לגנוב קצת.

שיהיה. אני אהיה רעבה אחר כך.

אני בחיים לא ארוץ להגיד משהו להורים שלי,

בטח לא משהו שהוא פחות מנהדר,

רק כדי שלא יצרחו עלי, או יתעלמו,

ולמה בעצם להגיד להם? למה שאעשה את זה?

כשלבנות אחרות היו הורים, לי היו ''אותם''.

הם היו בבית. לפעמים.

מדברים על בנות אחרות - גם ההפרדה הזאת נשארת.

הן טובות, יפות, מנצלות את הפוטנציאל,

אז אותן אוהבים והן שמחות, ולהן מגיע להיות יפות ושמחות,

והן יכולות לעסוק בריקוד ומשחק כי מגיע להן.

עד כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה לצאת מנקודת המחשבה הזאת-

שיש בי משהו פגום, שלי לא מגיע שום דבר טוב,

וזה אפילו לא הגיוני. בחיים לא הייתי אומרת את זה על מישהו מלבדי.

כשמאוד, מאוד קשה לי אני מדברת לעצמי בגוף שני, כאילו הייתי ילדה. ''בואי, רק תקומי, נחתוח לך אבטיח מתוק שיהיה לך טעים קצת, נתן לך לשתות ותצאי להליכה. את אוהבת הליכות, נכון? אז הנה, נצא לאיזו הליכה נחמדה.'' וזה עוזר. זה באמת, באמת עוזר. ואני כל כך שונאת את זה שהאחים שלי יגדלו להיות אנשים שצריכים לדבר לעצמים בגוף שני רק כדי להפסיק לשכב רעבים על המיטה במשך שעות.