אני מדרדרת שוב, וזה רע. זה רע במיוחד, אני פוגעת בעצמי שוב ושונאת את עצמי שוב וכל דבר קטן גורם לי לחרדה ובחילה. אתמול בלילה לא חלמתי סיוט, בפעם הראשונה מזה זמן מה. וזה מעיד על הזמן הזה.

אני טובעת ביצירתיות, אבל הייתי שמחה להחליף אותה בכמה שעות של תחושה טובה. לא משנה כמה אני אצא מהבית, זה רק ייעשה יותר גרוע. יש אנשים אחרים בחוץ, שנכנסים לי למרחב האישי ומפחידים אותי עד מוות.

איך אני אמורה לחיות כבת אדם בוגרת כשאני לא מסוגלת להתמיד מינימום חצי שנה בלי להתפרק לחלוטין ולנסות לשבור לעצמי את הרגליים? למדתי לפצוע את עצמי בדרך שלא מותירה כמעט צלקות, ומאז אני לא מסוגלת להפסיק. הדבר היחיד שאני מסוגלת להרגיש מעבר לעצב מתמשך הוא כאב. 

אני לא הולכת להתאבד, בבת אחת, כי זה אנוכי. אני פשוט אשקע לאט.