{..:: פרפרים לבנים ::...}

נשארתי לבדי, פשוט עומדת ומסתכלת איך הוא נעלם ומשאיר בי טעם של עוד...

הלכתי לנעול אחריו את הבית. ' לאן הוא ילך עכשיו? מה הוא יעשה?' שאלתי את עצמי תוך כדי זה שאני מוזגת לעצמי מים. עליתי לחדר שלי, פשטתי את בגדיי ונכנסתי למיטה. הסנפתי את הריח שלו.. הוא עוד נשאר שם, ואני? כבר מתגעגעת אליו. 'מה לעזאזל אני עושה עכשיו? אוףף.. למה דווקא אני? למה הכול נופל עלי?' המון מחשבות הציפו אותי, כמובן שלא הפסקתי לחשוב על הנשיקה המדהימה שלי ושל רון.. וגם לא הפסקתי לחשוב על המילים שלו 'אני אוהב אותך' חזרו בראשי שוב ושוב.. וככה נרדמתי.

~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~

בינתיים בבית החולים אולגה וסרגיי היו ליד מיטתו של סבא. אולגה ישבה בכיסא וסרגי עמד שם לצידה. זה אבא שלה, ברור שהיא תהיה שם בשבילו.

"אבא? אבא? בבקשה, תגיב.. אני אוהבת אותך, אתה האדם אשר לימד אותי כול כך הרבה בחיים. אבא.." ישבה אולגה וליטפה את ידו, בזמן שהדמעות לא פסקו. היא כול כך פחדה שיקרה לו משהו.. כבר הספיק לה שהיא איבדה את בנה. אובדן גדול מדי.. גדול מדי. הם שמו לב שהוא חלש בזמן האחרון, אבל לא חשבו שזה יגיע למצב כזה- שהוא יגיע לבית החולים.

~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~

התעוררתי בבוקר מהנביחות של בוני. התבוננתי בשעון וראיתי 07:30. 'פאק..מי זה בשעה כזו?!' חשבתי. קמתי מהר מהמיטה ללא חשק, והלכתי לראות מי עומד ומצלצל שעה בדלת? זו הייתה אלכס! כול כך שמחתי לראות אותה. הרבה זמן לא ראיתי אותה [יומיים זה הרבה? בשבילי כן!] חיבקתי חזק אלי, ואז הכול חזר אלי.. כול אותם אירועי הערב שעבר. פני איבדו את שמחתם.. ואלכס שתמיד תמיד שמה לב לכול!

"ניקניק? מה יש לך? מה קרה?" פנתה אלי והרימה את סנטרי.

"את לא מבינה מה עובר עלי.. את פשוט לא מבינה" אמרתי לה בשקט, ובעצבים.

"מה? אני מקשיבה.." ענתה לי בקול רך ונעים..

עד כאן..

ככה זה פורסם גם בבלוג הקודם, אז אני אעלה מחר גם חלק ב'.. =]

לוב יו אוווול!

שלכם , לרה :]