מעגל האבטלה מעולם לא נראה טוב יותר והקאונטר מעולם לא נראה מרתק יותר. השארו עמי לעוד חוויות מרתקות שקרו לאנשים אחרים שהם לא אני.
|
| 2/2006
פוסט טיים
מאוחר מאוד ואני לא רוצה כלום חוץ מלהמשיך לבהות בטלוויזיה אבל זו כבר השעה המגעילה של הסרטים המשעממים אז לא נותר לי אלא ללכת לישון או לשבור את השתיקה (הבלתי נמנעת) שנפלה על מעוני הדל. אני תמיד הולכת על המוצא הקל.
היום שמעתי את כל ההקלטות שעשיתי בסתיו עם האמפי לפני שכיבסתי אותו*. השתמשתי בו כמצלמת וידאו קולית (או במילים אחרות: אם אפשר לראות כלום לפחות אפשר לתעד את הצלילים בחיי) והקלטתי את כל השיחות שהיו לי באותה תקופה, בעיקר אני ואחותי הסנובית בליהוגים דבילים אחרי יום שלם של בטלה מול המחשב והטלוויזיה (ברוטציה).
אז הקמנו תכנית רדיו שעד היום מקורות השם שלה עלומים ("אין צחוק-אין חוק" מה חשבנו לעצמנו?) שבה בעיקר דיברנו על ריחות הגוף שלנו ועל השעמום התוקף אותנו ללא רחם. היו לתכנית 4 פרקים ואז הסנובית התגייסה לצבא וכבר הייתה גדולה מדי בשביל לשחק במשחקים כאלה (הו נילס, אתה גדול מדי בשביל לעוף עם האווזים) אז נשארנו רק אני והאמפי, ועכשיו לאור האסון המצער זו רק אני, בודדה לגמרי בעולם הקר והמנוכר ששולח לי פתקי נאצה אקראיים.
כמו כן, אני מובטלת משועממת ותוהה מה לעשות עם עצמי בחיים באופן כללי (מה יום מיומיים?), אבל הייתי בהפגנה, מהסוג שנהגתי ללכת אליו בצעירותי רק כדי לא לשכוח איך נראים בנים, וגיליתי שהזדקנתי. כולם שם היו בגיל של אחותי הקטנה והיו מעצבנים באופן כללי, הייתה אחת שישבתי לידה כמעט שעה שלמה ושלא סתמה את הפה לרגע ורציתי נורא לקחת את הראש שלה לנפץ אותו על הקיר ולמרוח את הדם לכל האורך רק כדי שתשתוק קצת.
אוה וול, לייף אר טרולי וויטינג פור מי.
אדיוס
* איך עשיתי את זה אתם שואלים?? (לא אתם לא, אבל סיפור אנקדוטות קטנות כגון אלו הן לחם חוקי) אוה, אז ככה:
עשיתי כביסה בשעה מאוחרת של הלילה ודחפתי בגדים למכונה ללא אבחנה, כשבאתי לראות מה קורה עם הבגדים קלטתי את האמפי נאחז בשארית כוחותיו בעיגול המסתובב השקוף הזה של המכונה וצועק הצילו, אחרי שהאדמתי החוורתי ופיתחתי צרעת פסיכוסומטית שנמשכת עד היום (כעונש על רשלנות פושעת- אני משערת) חילצתי אותו בשארית כוחותיו וניסיתי לעשות לו החייאה. לא הצליח, אבל הוא עדיין מריח כמו פעמוני גשם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
