הרגשתי שלא הבהרתי את הקטע הקצר בפוסט הקודם.

אז כתבתי קטע בהרחבה.

אני לא יודעת אם אני מרוצה ממנו.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

זה היה יום שטוף שמש. רוח קייצית נשבה לה, והניעה את העשב בפארק נידח בתל אביב.

שתי דמויות ישבו על הספסל. האחת, ילדה זהובת שיער ועיניים ירוקות, אשר מתבוננות בסקרנות בכל מה שזז, וזקן לבן שיער, אך בעל עיניים תמימות המקרינות חכמה. נראה היה כי הרהר על דבר מה.

"סבא, מה החכמה בחיים?" שאלה הילדה ומבטה נראה מהורהר לרגע.

"החכמה בחיים היא להוציא את הפרח מכל ניצן." אמר הסבא.

"בסופו של דבר גם הפרח ינבול ויפסיק להקרין את השמחה שלו." השיבה הנכדה.

"החכמה בחיים לדעת לנצל את הטוב, גם אם צריך לגשש באפלה." אמר הסבא.

"אם נצטרך לגשש בחושך כדי למצוא את האור, נוותר בדרך, תקווה היא כמו סבלנות."

"לדעת לסמוך, ולדעת שתמיד מישהו יוכל לתפוס אותך מאחור ברגע הכי לא צפוי."

"ואם לא יהיה אף אחד ברגע שתצטרך אותו?" שאלה הנכדה.

"לדעת שהכל לטובה, ולקבל בטחון רק משמחה של אחרים." אמר הסבא.

"איך נקבל בטחון משמחה של אחרים, אם לא נאחז בעצמנו לפניי כן?"

"לנצל כל רגע, גם את השוליים חסרי התכלית."

"איך אפשר לנצל לטובה רגעים עצובים?" שאלה הנכדה.

"נכדתי, גם אם כל הדברים שאמרתי נכונים, קשה לבצעם. אינך יכולה להיות תלויה בין שמחה לעצב, את צריכה להיות יציבה על הקרקע. יציבה עם חיוך על הפנים. אוליי את לא מרגישה בכך, אבל כל חיוך של מישהו אלייך, זה הדבר שנותן לך להמשיך במסע החיים. זה מה שעוזר לך לפתוח את שערי גן העדן הפרטי שלך, ולהקרין את אור חייך.

אם הפרח ינבול, תמיד תוכלי לגשש באפלה ולמצוא את האור להחיות את הפרח. אם האפלה תהיה חזקה מדיי והאור ייכבה, תמיד יהיה מישהו שיתפוס אותך מאחור ויעזור לך לשקם את חייך. אם לא יהיה מישהו כזה, תמיד תוכלי לשמוח בשמחתם של אנשים, ולנצל כל רגע לחוש שזאת שמחתך.

מבינה? הדברים האלו פועלים ביחד, ביחד למטרה אחת. כל הדברים נבראו בשבילך."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

מאדי.