תרדמת המרמיטה

לא הייתי כאן (כאן, בדף הזה ממש) קרוב לשלוש שנים. מי שמכיר אותי היטב יעריך שזה אומר מנוחת הנפש.

לא מנוחה אחרונה, לא שלוות עולמים, מנוחה בורגנית.

כיצד נחה הנפש הבורגנית?

טרודה בעבודתה, במשפחתה, בסידורים, בעבודה על הזוגיות (עבודה על הזוגיות! WTF?), בכתיבת מכתבים רשמיים,

בקבלת תפקיד חדש- וועד הבית (!) ועוד כהנה וכהנה.

לא סתם צצו ביטויים כמו "שלוות עולמים", "מנוחת הגוף והנפש".

אני שואלת את עצמי האם הדמות של ללה (לעולם לא לדבר על עצמי יותר בגוף שלישי זה מגעיל) בגירסת העבר של הבלוג היא פיקציה, שלב אבולוציוני קדום, אלטר אגו עטוף באריזת מתנה, או- אני. וועד הבית.

אפילו המילים יוצאות אחרת, הגוון שלהן צבוע בצבעי יומיום, מעשיוֹת, פרגמטיוֹת, לחוצות, מעוטות מטאפורות, חסרות מיצלול.

וועד הבית. מילים של וועד הבית.

לפני כמה ימים אחד החברים מעדת הבורגנים זרק משהו כמו "עדיף לא להתגרש, אלא אם כן אני עוזב את מקום העבודה הנוכחי שלי. המזונות יהיו גבוהים מידי". בתגובה לתהיות סיפר על "מחשבון מזונות" שמסתבר שיש לו כמה ורסיות בצורת אפליקציות.

אז זהו? כבר הגענו לשם? מחשבון מזונות ו-וועד הבית?

אני לא מתגעגעת לבעירות של פעם (ספרי לסבתא) לשיגעון, לחללים, למשפרי-התודעה ומצב הרוח, לקרעים ואיסופם, לחיים הכפולים, לגעגוע.

זה שוב אותו הגעגוע.

-טוב, אולי קצת.

חיבה גדולה לחברי העבר, אם יש כאן כאלה.

לעיתים אני באה להציץ בביתכם.