Twincest Story

היי בנות, כאן נופרידן...

אממ תראו אנחנו יודעות שלקח לנו שנים להעלות פרק. אני מניחה שלת לכן תירוצים זה מיותר, כולנו כאן עסוקות בלימודים וכל הדברים האלה. בכל אופן, הסיפור עצמו כתוב כבר ממזמן. ככה ש... כדי לפצות על כל הזמן שלא העלינו פרק, אם יהיו מספיק תגובות על הפרק הזה- תקבלו פרק נוסף גם מחר (:

הבלוג לאט-לאט יחזור להעלת פרקים בקצב הקודם שלו [ימי ראשון, שלישי וחמישי], והוא כנראה גם יעבור כמה שינויים של העיצוב והכל. הרשימות יהיו מעודכנות ועם הזמן יש לנו הרבה יותר חומר להעלות, ככה שעכשיו זה תלוי בכן (:

בקיצור, לא רציתי לחפור יותר מדיי XD

תהנו

פרק 6:

ביל התקדם במהירות לכיוון הספרייה העירונית, הליכה של חמש עד עשר דקות.

בכל זאת, זו הייתה מן עיירה קטנה שהכול היה קרוב להכול. הוא המשיך להתקדם, המבנה המושקע של הספרייה העירונית כבר נראה באופק. ביל חייך לעצמו, אולי זה באמת מה שיפתור לו את הבעיה הזו של החוסר וודאות המוחלטת לגבי טום שהצליחה לשגע אותו. הוא נכנס אל הספרייה וחייך אל הספרנית שמיהרה לקדם את פניו.

היא ישר הבחינה שהוא לא מהאזור. ביל היה שזוף, מה שלגמרי סתר את כל האקלים של אותה העיירה. כולם בעיירה היו לבנים כאלה, חיוורים, בכל זאת- השמש בקושי זרחה שם. מקום אפל כזה. אחת הסיבות שביל לא אהב אותו בהתחלה.

הספרנית מהרה לעזור לו , "חדש כאן?".

ביל צחקק, "כן, איך ידעת?" .

"צבע עור" היא מיהרה לומר ולשאול, "אז... מה אתה צריך?".

ביל לא בזבז הרבה זמן, המטרה שלו הייתה ברורה לו והוא לא הולך לחכות עם זה הרבה. "אני... יש איזה מישהו... בעצם... יש כזאת מחלה ש...-" החל ביל לומר ונקטע על ידי הספרניות במהירות, "אתה רוצה למצוא שם של מחלה מסוימת?".

ביל הנהן נמרצות והספרנית החזירה חיוך, "אתה יכול לתת לי כמה תסמינים...?".

ביל לא בזבז הרבה זמן, "כן, כן. אממ... ידיים... גוף קר!! מאוד!-" ברגע שביל אמר את זה הוא מצמץ מספר פעמים. הגוף של טום היה כ"כ קר, קר כקרח, "-אממ... מהיר... מאוד מהיר... זה לא אנושי..." מלמל ביל כמעט לעצמו, חושב על מה שאמר. זה באמת לא היה אנושי. הוא ניער את ראשו ממחשבותיו ומיד המשיך לומר.

"כוח, אממ... אממ... הוא ממש אוהב קור וגשם, ויש לו שמיעה חדה. מאוד". כשביל סיים עם ה-'שמיעה' החדה הוא חשב לעצמו שזו הסיבה שטום כ"כ רצה שהוא יפסיק את הרעש עם העט. הוא גיחך לעצמו, זה כמעט הוציא את טום מדעתו. וזה שהוא לא רצה שהמבחנה תתנפץ... אחרת הוא היה נותן לה לנחות והיה נותן לפרופסור לומר לו לנקות.

הספרנית צחקה והנהנה, "חכה פה שנייה".

לא עבר הרבה זמן והספרנית חזרה עם ספר גדול שנראה די ישן, עם כותרת לא מובנת. ביל חייך אליה ולקח מידה את הספר, הולך לאחד השולחנות. הוא התיישב ופתח אותו במהירות, משתוקק לקרוא מה שכתוב שם. הוא החל לקרוא, ממלמל לעצמו את השורות. עיניו נפרעו לרווחה. כל הדברים שאפיינו את טום היו שם, ומעבר לזה. הוא המשיך לקרוא, מכווץ את מצחו, בולע את רוקו. כל מילה זעזעה אותו יותר, עכשיו הוא הבין כמעט הכל. הוא סגר את הספר ונשם עמוק, בוהה בנקודה מסוימת באוויר. הוא סוף-סוף ידע מה טום היה.

גיאורג התקדם לצידו של ביל לכיוון בית הספר, שולח אליו חיוך קטן כשהסתכל על הבעתו הבלתי ניתנת לקריאה, מגחך, "ביל, אתה נראה כאילו גילית סודות מדינה".

ביל העביר אל גיאורג את מבטו, נאנח "אפשר לקרוא לזה ככה..." הוא מלמל. תחושת הפחד לא עזבה אותו מהלילה הקודם. הוא הרגיש שהוא יודע משהו שהוא ממש לא צריך לדעת וזה ממש מאיים עליו בכל צורה שהיא.

"ספר לי! אתה יודע את הנוסחה הסודית של הקולה?!" השיב גיאורג בציניות האופיינית לו, ממשיך להתקדם לצידו של ביל, מגחך. מבנה בית הספר כבר נראה באופק.

ביל בלע את רוקו בקשיחות, כל צעד שעשה לכיוון בית הספר גרם לליבו להאיץ את פעימותיו, "לא אני צוחק..." ביל מלמל, מגחך, מנסה להיראות כמה שיותר אמין.

"כן, נכון, ביל," גיאורג גלגל את עיניו, מגחך שוב, דוחף את ביל בעדינות, "נו? הזדיינת עם טום?". את זה הוא באמת רצה לשמוע.

ביל נשך קלות את שפתיו, עוצם את עיניו לכמה שניות, "אני לא בטוח שאני רוצה בכלל...".

גיאורג נעצר במהירות. הוא פער את עיניו לרווחה במן הבעה דרמטית, צועק בקול צווחני "מה?!". טוב, זה באמת היה מפתיע.

ביל נעצר גם הוא, מפנה אל גיאורג את מבטו ומצחקק, "דיי גוגי, אתה נשמע כמו איזה כוסית ואתה יודע שאני לא אוהב...!".

"טוב, עכשיו תספר לי מה קאוליץ עשה לך שהצליח להוריד לך את החשק להזדיין איתו" גיאורג מיהר לצידו של ביל ותפס בידו, הבעה סקרנית על פניו.

השניים נכנסו לחניית בית הספר, ביל סרק את כל המכוניות והאנשים במבטו, נראה ממש לחוץ. "שום דבר, הוא סתם קר כל הזמן. לא מתאים".

"חשבתי שזה רק הופך את זה לסקסי יותר" גיאורג גיחך וליקק את שפתיו, מתקדם לכיוון שערי בית הספר, מושך את ביל אחריו, "בוא".

ביל נכנס בשער בית הספר לצידו של גיאורג, נאנח בהקלה כשראה את אנדריאס, ג'סיקה ומייקל באופק. הוא מיהר להתקדם לכיוונו של אנדריאס ולקפוץ אל חיקו, מתכווץ בחזהו. הוא פאקינג פחד, אולי ככה הוא ירגיש מוגן יותר.

אנדריאס חייך חיוך קטן והדביק את שפתיו לראשו של ביל, תופס אותו בחוזקה. "בוקר טוב, בילי..." הוא ליקק את שפתיו. הוא כ"כ אהב לראות את ביל בתנוחות האלה איך שהיום רק התחיל.

"בוקר טוב, אנדי..." ביל מלמל, קובר את פניו בצווארו עם אנחה שקטה, הוא תפס את חולצתו של אנדריאס באגרופיו, נראה די מפוחד.

"מה יש?" אנדריאס הרים גבה. נכון שהתפיסה הזאת בחולצתו הייתה ממש מתוקה, אבל ביל נראה ממש... מוזר. כאילו משהו עמד לקרות.

"כלום רק איזה... סרט אימה כזה..." ביל מלמל, מגחך בקושי. זה אפילו לא היה קרוב להיות סרט אימה. זה ממש היה סרט אימה מהחלום בלהות הכי גרוע ומציאותי שלו.

"הו, טוב, אין כאלו דברים באמת, אתה יודע" אנדריאס צחקק והידק את אחיזתו סביב גופו של ביל. אם הוא כבר מחבק אותו ככה, למה לא ללכת על ההזדמנות הזו?

הצלצול שהודיע על תחילת השעה הראשונה נשמע ברקע וביל התנתק באיטיות ובחוסר רצון מאנדריאס, נשאר עוד מעט קרוב אליו, "נראה אותך בהפסקה...".

אנדריאס הנהן בחיוך קטן והדביק את שפתיו לשל ביל למספר שניות, תופס בישבנו ומגחך, מלקק את שפתיו. הוא החל להתקדם לכיוון הכיתה שלו, שולח כמה מבטים אחרונים לביל.

ביל הסתובב אל גיאורג, הבעתו כשהייתה לפני שפגש את אנדריאס, קצת לחוצה. הוא לקח את ידו והחל להתקדם לכיוון הכניסה לאחד ממבני בית הספר.

גיאורג הרים גבה בגיחוך, מכחכח בגרונו, "א... ביל? אתה מחזיק לי את היד עכשיו. אתה יודע את זה?". ביל לא התנהג כ"כ מוזר מאז שהם היו קטנים ו... טוב, הוא לא התנהג כ"כ מוזר מאז ומעולם. ועוד להחזיק לו את היד...!

ביל החזיר את מבטו אל גיאורג, מהנהן, "ו...?". הוא היה כ"כ שקוע במחשבותיו, הוא לא הצליח להבין מה לא בסדר בזה.

"כלום. אתה אף פעם לא עושה את זה. לאף אחד" השיב גיאורג, מחייך חיוך קטן. טוב, למי בעצם יש התנגדות? לא לו, בכל אופן. הוא תפס את ידו של ביל חזק יותר בחיוך קטן והמשיך להתקדם לצידו.

השניים הגיעו לכיתת המתמטיקה לאחר דקות ספורות, ביל הביט על הדלת במשך כמה שניות כאילו הייתה איזו יצור מוזר ולא מזוהה. הוא לקח נשימה עמוקה. הוא באמת פחד.

"טוב, בילי," גיאורג פתח את דלת הכיתה בגיחוך, "תכנס, אני צריך להגיע לשיעור גם. אני מאחר".

ביל העביר את מבטו מגיאורג אל הדלת ובחזרה, "אולי תחכה איתי קצת בפנים עד שהמורה יגיע...?".

"ביל," גיאורג גלגל את עיניו ונאנח, עוזב את ידו של ביל באיטיות, "אני באמת צריך להגיע. איחרתי גם פעם שעברה וזה לא טוב". הוא החל להתקדם במסדרון לכיוון אחת הכיתות שהיו בקצהו.

ביל לקח עוד נשימה עמוקה ויישר את ילקוטו על כתפו, נכנס לכיתה בצעדים איטיים אך משתדל לשמור עליהם נחושים יותר ולא מהוססים. הוא הביט על השולחן שלו ושל טום בקצה הכיתה, למרבה הפתעתו, טום ישב שם. מביט עליו כאילו בתזמון מדויק. ביל הרגיש משהו ממש מוזר, הוא ידע שהוא יבוא. הוא חיכה לו.

הוא התקדם באיטיות לכיוון השולחן, מתיישב על כיסאו, מנסה לשמור על הבעתו כמה שפחות מפוחדת, למרות זאת סותר את עצמו בכך שהתיישב כמה שיותר רחוק מטום. הוא הניח את תיקו לצד השולחן בלי לומר מילה.

טום רק המשיך להביט בביל, הבעתו קרירה אפילו יותר מתמיד. הוא סקר את גופו של ביל במבטו החודר שביל פשוט יכל להרגיש כל אינטש, כל נקודה בגופו קיבלה גל של קור כשמבטו של טום עבר עליה. הוא כבר התרגל אבל עכשיו זה היה מפחיד יותר מפעמים קודמות. טום נשען לאחור שנייה לפני שהמורה נכנס והורה להוציא מחברות מתמטיקה, למרות זאת ביל יכל להרגיש שוב את מבטו של טום לאחר שניות ספורות.

"א-אתה לא יכול להמשיך ל-להגיד לי שמה שקרה אתמול ושלשום... לא קרה" ביל מלמל, לא מעז להפנות את מבטו אל טום, תוקע אותו במורה.

"אני יודע" השיב טום בקול רובוטי, הבעתו לא משתנה, מבטו לא זז מפניו של ביל. הוא אפילו לא מצמץ. הוא פשוט תקע בביל את המבט החודר והמרתיע הזה שלו.

ביל סובב אל טום את מבטו באיטיות, תוקע בו מבט משמעותי אך עדיין מעט מהוסס, "אתה פאקינג...! גאד... לא, זה לא קיים".

טום רק המשיך להביט בביל באותה ההבעה הקרירה וחסרת כל רגש, תוקע את מבטו בעיניו, מפסק מעט את שפתיו. נראה כאילו הוא חשב על מה להגיד לפני שאמר באותו הקול הרובוטי "לא הכל סרטים ופנטזיות".

ביל בלע את רוקו בקשיחות, מעביר את מבטו מעיניו של טום אל שפתיו ובחזרה, "הייתי מעדיף שזה יהיה ככה".

"מצטער". שפתיו של טום עדיין היו פסוקות, עיניו עדיין תקועות בעיניו של ביל. 

רעדים עברו שנית בכל גופו של ביל והוא החל להתרגל לזה. הוא כיווץ מעט את עיניו שנתקעו לעוד כמה שניות על שפתיו של טום, עם כמה שזה היה מפחיד, משום מה הוא נתקף בחשק מטורף לנשק את טום על שפתיו ולא להתנתק. "לא היית צריך לשקר לי...".

"אם הייתי אומר לך היית מפחד" טום נשף אוויר קריר על פניו של ביל, למרות שהיה דיי רחוק ממנו. הוא כיווץ מעט את שפתיו, בולע את רוקו בקשיחות.

"אני נראה לך עכשיו פחות מפוחד?" ביל הביט על טום בהבעה מעט מפוחדת, אותם רעדים קלים עוברים בגופו. הוא לא ידע אם זה היה בגלל הפחד או בגלל הקור שהרגיש כשהיה לצידו של טום.

"לא. אתה אמור לפחד" אותו הקול הרובוטי, אותה ההבעה הקרירה. רק העובדה שהוא לא מצמץ בכלל העידה על כך שהוא לא אנושי.

ביל לקח נשימה עמוקה, "אתה לא אמור למצוץ לי את כל הדם עכשיו או משהו כזה? אני יודע עליך. ובטח גם על האחים שלך".

טום רק חייך חיוך קטן והעביר את מבטו למורה, נשען לאחור על הכיסא, "חומר חדש בשבילך".

ביל רק גלגל את עיניו, "בן כמה אתה בכלל?".

"17 וחצי".

ביל נאנח, מעט מיואש, "תן לי לנסח את זה אחרת... כמה זמן אתה עושה את התיכון?".

"לא הרבה" טום גיחך, מושך בכתפיו, "מתרגלים עם הזמן...".

"כמה זמן?" ביל לחץ, הוא היה חייב טיפת היגיון לדבר ההזוי הזה. אבל שום קצה חוט. זה היה פשוט לא אנושי.

"400 שנה" השיב טום לבסוף, תוקע את מבטו בלוח, נראה היה כאילו הוא אמר דבר לגמרי נורמאלי כמו 'בוקר טוב'.

"גאד..." ביל מלמל, מניח את מרפקיו על השולחן ונשען קדימה, קובר את פניו בידיו לכמה שניות. מעכל את כל הדבר הזה. "אני לא מאמין שאני חושק בבן אדם שמת מזמן".

"אני לא מת". טום בלע את רוקו בקשיחות, שפתיו נפסקות שוב. הוא ידע שהוא מת. הוא כבר מזמן לא חי חיים רגילים, הוא שנא את החיים שהוא חי. הוא העדיף למות. משום מה, הוא לא רצה שביל יחשוב שהוא מת. "אני פה מולך, לא?".

"אני יודע איך זה הולך, אם לא היית ננשך או משהו לפני 400 שנה היית מת מזמן" ביל מלמל, זה נראה לו כ"כ הזוי שהמילים האלה יוצאות מפיו. מי היה מאמין בכלל שהוא ידבר עם ערפד לפני כן? מי היה מאמין בכלל שדברים כאלה באמת קיימים?

טום לא השיב. כנראה שביל בילה את כל הלילה בלקרוא... עליו חומר. הוא המשיך לתקוע את מבטו בלוח, נושם באיטיות דרך פיו, לא מוסיף מילה.

ביל נאנח, מתיישר בחזרה בכיסאו, מפנה את מבטו אל טום, הוא לקח נשימה עמוקה, מנסה להירגע שוב. זה לא היה קל לעיכול. "אז מה עכשיו, טום?".

"מה עכשיו, ביל?" טום העביר בחזרה את מבטו אל ביל במהירות, מרים גבה. "אתה אמור להתרחק ממני".

"למה שאני אעשה את זה...?" ביל מלמל, נושך קלות את שפתיו. עכשיו במחשבה שנייה... הוא באמת לא רצה להתרחק מטום. במיוחד עכשיו, כשהוא בערך היחיד שיודע מה הוא...

"כי אתה מפחד" קבע טום, תוקע את אחד המבטים המפחידים שלו בעיניו. הוא חייב לפחד... להתקרב אליו לא יהיה מעשה חכם...

ביל נשך את שפתיו מעט חזק יותר, אך לא הסיט את מבטו מטום. הוא צריך להוכיח לו. "אני אתרגל לזה".

"לא, ביל..." טום נאנח כששמע את צעדיו של המורה מתקדמים לכיוונם. הוא תקע בו את אותו המבט המפחיד והעביר את מבטו אל הלוח, ממלמל "מורה" בשקט, מתחיל להעתיק במהירות את החומר מהלוח. כל פעם מחדש.

ביל העביר את מבטו אל המורה לרגע, כמובן, הוא לא הופתע כשגילה שטום צדק ושמע את צעדיו של המורה מתקרבים לכיוון מקצה הכיתה. הוא פנה גם הוא לכתוב במחברתו לפני שיקבל נזיפה. "אני אתרגל, טום".

טום לא השיב. הוא הרים את מבטו בחזרה אל הלוח כשהמורה הגיע אל שניהם, מביט בהם לכמה שניות עם עיניים מכווצות, מבט חושד שכזה והחל להתקדם לכיוון השולחן שהיה לידם. טום נשען לאחור על הכיסא, אומר "לא" בסופו של דבר. ביל פשוט לא יכל להתקרב אליו. זה היה מסוכן מדיי.

"ואם לא הייתי יודע מה... מי אתה?" ביל העביר מבט חסר אונים אל טום, הוא לא רצה להתרחק ממנו... "אז מה היית אומר לי?".

"הייתי פשוט פוגע בך" השיב טום ומשך בכתפיו, מבטו תקוע בלוח. "כולם עזבו אותי בשקט, גם אתה היית עוזב אותי בסופו של דבר".

"אתה יכול לשכוח מזה" ביל משך קלות בכתפיו, נשען בחזרה לאחור בכיסאו, נראה הרבה יותר נינוח ליד טום מאשר בתחילת היום. "אני פשוט אציק לך".

"ביל, הריח שלך חזק מדיי," מלמל טום בשקט לבסוף, מפנה את מבטו אל ביל בחזרה, תוקע בו מבט משמעותי. "אתה לא יכול פשוט להתקרב אליי. אני יכול פשוט לנשוך אותך מבלי לשים לב".

"אני יכול..." ביל מלמל, רוכן לכיוונו של טום, הוא הניח את ידו ברכות על זאת של טום, דמו ממש קופא מהקור הבלתי אנושי של טום, אבל לא היה לו אכפת. באיזשהו שלב הוא מצא את זה כנעים. הוא רכן לכיוונו ולא חיכה הרבה לפני שעצם את עיניו והדביק לטום נשיקה רכה ורטובה על שפתיו שהיו קפואות בדומה לשאר חלקי גופו.

טום תקע את מבטו בעיניו העצומות של ביל, יודע שזה לא נכון. שזה לא בסדר. אבל בכל זאת נתן לביל לנשק אותו על שפתיו, לוקח את ידו המשוחררת ומניח אותה בהיסוס על מותנו של ביל, עוצם את עיניו גם הוא. זה היה מוזר וביל היה קרוב מדיי.

ביל נשאר צמוד אל טום במשך עוד מספר שניות, נאנח בשקט כשהתנתק ממנו ופקח את עיניו באיטיות, הוא נשאר להחזיק בידו בעדינות. "לא נשכת אותי. מה יגרום לך לעשות את זה אח"כ?".

טום בלע את רוקו וליקק את שפתיו, פוקח את עיניו באיטיות, מכווץ את מצחו. "אני חייב ללכת..." הוא מלמל, נעמד על רגליו, דוחף את המחברת שלו לתיקו וממהר לצאת מהכיתה במהירות. כנראה שהמורים התרגלו לזה מפני שאף אחד לא דאג לקרוא בשמו לאחר שטרק את הדלת.

אז איך היה הפרק? ^^

תגובות, הערות וביקורות יתקבלו בברכה O:

אוהבות המון,

עמית ונופר 3>

אגב! עכשיו, עם כל פרק שיעלה, כל המנויים יקבלו ספויילרים לפרק הבא. אז שווה לעשות מנוי ^^

*עריכה*

בנות, כמו ששמתן לב העיצוב החדש של הבלוג אממ.. צולע O: זה לא מפתיע, לא אני ולא עמית מעצבות כ"כ מצליחות XD

ועוד אחרי שעבדתי עליו לילה שלם XDD

ככה שאממ.. אם יש פה בנות שיודעות לעצב בפוטושופ ובא להן לעשות לנו איזה עיצוב מגניב, אנחנו נשמח! ^^

פרק 5:

ביל, אנדריאס וג'סיקה ישבו בקפיטריה, ביל לא היה נינוח. הוא לא הפסיק לתקוע בטום מבטים חודרים. הוא הרגיש עוד יותר מוזר כי טום החזיר לו מבטים לפעמים. לפתע גם שני ה-'קאוליצים' האחרים שנמצאים איתו נראו לו ממש מוזרים. הוא לא היה יכול להפסיק לחשוב על כל מה שקרה עם טום ביום לפני וזה שיגע אותו. ביל באמת היה אחד שחייב לדעת הכל.

לאחר כמה דקות של החלפת מבטים, טום קם ממקומו ויצא מן הקפיטריה. ביל לקח את תיקו על כתפו ומבלי לומר מילה יצא מיד אחרי טום שנשען ליד המשקוף של הדלת, כאילו ידע שביל עומד לצאת אחריו. ביל בלע את רוקו, מבולבל מעט ונעמד לצידו של טום. "אתה עדיין מתכחש למה שקרה אתמול?".

"בוקר טוב," השיב טום במעין גיחוך, מבטו עדיין תקוע קדימה. הוא שיחק מעט באצבעותיו, נושך את שפתיו, לא מעביר את מבטו אל ביל, "אני לא מבין למה יש לי להתכחש".

"מה שתגיד... אתה לא מבין" ביל גיחך בזלזול, מושך קלות בכתפיו. הוא כבר לא ידע איך הוא יכול להוציא את זה מטום ואם הוא כ"כ מתעקש להסתיר זאת, אז אין לביל מה לעשות בנידון.

"תראה, ביל," טום גלגל את עיניו ונאנח, מזדקף מעט, בסופו של דבר מעביר את מבטו החודר אל ביל, "אין לי מושג איזה פנטזיות חולניות אתה שם לעצמך בראש, אבל לא קרה אתמול כלום. אתה פשוט נכנסת ללחץ פתאום והתרחקת ממני. אז אממ... אם אתה מנסה להוציא אותי... איך קראת לי אתמול? אה, כן, 'חייזר', לפחות תביא לי משהו שבאמת קרה ואז תוכל לקרוא לי ככה".

ביל הביט על טום בעיניים פעורות במשך מספר שניות. הוא פשוט לא יכל להאמין שזה קורה. "אתה צוחק עלי, נכון???" הוא נכנס שוב פעם לאותו המצב של חוסר האונים והתסכול. הוא פשוט לא יכל לשאת את זה שמשהו שהוא ראה במו-עיניו קרה, ולא רק שטום לא הסביר לו את זה, הוא גם התכחש לכך.

"לא" טום משך בכתפיו והביט סביבו לכמה שניות, נושם עמוק מאפו, מכווץ את עיניו. הוא צריך להתחיל להתרגל לזה, ככל הנראה... "אני באמת לא מבין על מה אתה מדבר... וזה פאקינג מתסכל". טוב, לחשוב בדרך של ביל היה פתרון טוב.

ביל רק גלגל את עיניו, מרים את ידיו כ-'נכנע' בהבעה חסרת אונים ומתחיל להתרחק מטום, הולך לכיוון מבנה בית הספר.

"ביי" מלמל טום שנייה לפני שנעלם מטווח ראייתו של ביל, כאילו מעולם לא היה במקום.

ביל הסתובב לאחור כדי להשיב על העניין, אך נוכח לדעת שטום פשוט לא היה שם. נעלם. בשניות ספורות. הוא סרק את החצר, את סביבת הקפיטריה, אפילו את הקפיטריה עצמה, בפנים, כל מקום שטום יכל להגיע אליו בפרק הזמן הזה של שתי שניות. אבל לא, הוא לא היה בשום מקום.

ביל בלע את רוקו בקשיחות, עכשיו הוא באמת החל לרעוד. הוא מיהר להתרחק משם בצעדים מהירים, זה לא הולך לעבור ככה. לפחות לא מבחינתו, "טום!!!".

טום רק חייך חיוך קטן והרים מעט את ראשו, עוצם את עיניו, שמח להרגיש את טיפות הגשם הקרירות שהחלו לטפטף עליו . הוא סינן לעצמו "לך תזדיין" כששמע את קולו של ביל קורא בשמו ונשען לאחור, מוריד את הסווטשרט שלו, הבעה מרוצה על פניו.

חצי שעה משיעור היסטוריה עברה וביל הרגיש שהוא מתחרפן. הוא פשוט היה חייב למצוא את טום. אחרי כל זה, טום בטח לא יוכל להתכחש לשני המקרים הללו.

הוא מיהר לקחת את ילקוטו על גבו ויצא מהכיתה, מתעלם מקריאותיה של המורה אחריו. הוא החל להתקדם לאורך המסדרון, נוכח לדעת שבחוץ התחוללה סערה רצינית במיוחד, סופות, גשם, ברקים ורעמים, הקור חדר ממש לעצמותיו של ביל. אפילו כשהוא היה במבנה סגור. הקור בעיר הזאת היה מקפיא.

הוא עבר לצד בחורה, נראית בכיתה י' לכל היותר, הוא מיהר לפנות אליה, "ראית את טום? קאוליץ?".

הבחורה הפנתה אל ביל את מבטה והנהנה בחיוך קטן, מחבקת את עצמה, מהקור, ככל הנראה. "כן, הוא בחוץ, מאחורי המבנה" היא נראתה ממהרת. היא שלחה לביל חיוך מתנצל והמשיכה להתקדם לכיוון המדרגות.

ביל נראה מופתע, בפעם המאה בערך, עקב הרגליו המשונים של טום. שהפעם החליט לשבת בחוץ, באמצע הסופה, בגשם הסוער, המעלות צונחות הרבה מעבר למינוס. ביל היה עטוף כולו בלפחות ארבע שכבות בגדים. חולצת בית ספר, סוודר, ז'קט, מעיל פרוותי ענק. וגם אז הוא ממש קפא. שלא לדבר על לצאת החוצה. אבל לא היה לו אכפת באותו הרגע. הוא היה חייב למצוא את טום.

הוא התקדם לכיוון היציאה מהמבנה, נעמד ליד הדלת, מסתכל דרך הזכוכית ועוד לא פותח אותה, מעדיף שלא, אולי הוא יוכל למצוא את טום במבטו ולחסוך לעצמו עוד כמה שניות בקור המקפיא הזה. אך אז הוא נזכר שהבחורה אמרה שהוא מאחורי המבנה, אפילו דרך ארוכה יותר בשבילו. הוא נאנח, פותח את הדלת, מתחיל לרעוד והוא אפילו עוד לא יצא החוצה. הוא החל להתקדם לצד קיר המבנה לכיוון הפנייה שתוביל אותו לצד האחורי. שיניו החלו לנקוש מהקור והוא התעטף בבגדיו ובמעיל הפרוותי והענק שלו עד כמה שיכל, שם את הכובע של המעיל על ראשו, הגשם הטיח בו בחוזקה.

שוב, תדהמה. טום, על ספסל, הנקודה הכי חשופה שיש לגשם הזלעפות הזה, ולא רק זה, הוא ישב שם, רק בגופייה דקיקה ולבנה, הוא היה כולו רטוב, דרך הגופייה השקופה הזו היה אפשר לראות את בטנו השרירית והחסונה, חיוך קטן ומתוק היה פרוש על שפתיו של טום והיה נראה שהוא מתענג על כל רגע וטיפה מהקור ומהגשם המקפיא הזה, נראה היה כאילו לא היה לו קר בכלל. אפילו לא קצת.

"תגיד לי, אתה מסומם או משהו כזה???" הוא התקדם אליו בצעדים מהירים, נעמד לבסוף לצד הספסל, עיניו פעורות לרווחה.

"היי" השיב טום, כמובן, הוא ממש הריח את ביל מגיע. הוא פקח את עיינו שהיו עצומות עד עכשיו במן הבעה מתענגת והעביר את מבטו אל ביל, מושך בכתפיו, "לא ממש".

ביל התיישב לצד טום על הספסל, שיניו ממשיכות לנקוש, הוא היה לגמרי רטוב והרגיש קפוא עד שד עצמותיו, זה היה אפילו מפחיד יותר שלטום לא היה קר בכלל. "הו נכון... כבר שכחתי שאתה חייזר. מהיר כזה, שומע למרחק, אוהב קור כלבים, אידיוט".

"איך יכולת לשכוח..." טום ליקק את שפתיו ונשען לאחור על הספסל, מקפל את רגליו אליו, נאנח בעונג "אתה לא אוהב גשם?".

"בטח, לקפוא מקור הכלבים הזה. אני אהיה כ"כ חולה, שנינו נהיה" ביל מלמל, נאנח, ומתקרב מעט אל טום, "פ-פאק... איך לא קר לך?".

"קר לי קצת," שיקר טום ומשך בכתפיו, חיוכו המתוק לא נמחק משפתיו. הוא היה נראה ממש מרוצה. על פניו היה את החיוך הזה שביל חייך בדרך כלל אחרי סקס טוב. הוא התרחק מעט מביל, מעביר את מבטו אליו, "כל אחד וטעמו".

ביל התקרב בחזרה אל טום, מביט עליו בהרמת גבה, "קר לי. אתה לא מחבק אותי?".

טום כיווץ את מצחו, נראה מהוסס למספר שניות. טוב... לביל גם ככה קר, הוא לבוש בעשרות שכבות וטום, לעומתו כמעט ולא לבוש בכלל. כנראה שבחוץ היה ממש קר כך שביל לא יוכל להרגיש את זה... "אם אתה מתעקש..." הוא מלמל, כורך באיטיות את זרועותיו סביב גופו של ביל,עוצם את עיניו לשנייה. הבנאדם האחרון שהוא חיבק היה... טוב, הוא לא היה בטוח שהוא זוכר את השם שלו. זה הרגיש דיי מוזר.

ביל נצמד אל טום, חיוך קטן מתפרש על שפתיו בעוד הוא התכווץ בחיקו, הוא הניח את ידו ברכות על כתפו החשופה של טום, צעד לא חכם. תוך שניות ספורות הוא מצא את עצמו עומד כמה מטרים מטום עם מבט אחוז אימה, "את זה אתה לא יכול להכחיש!!!" הוא כבר הרגיש שהוא משתגע, טום ידע על מה הוא מדבר.

"את מה?" גיחך טום, הבעה תמימה על פניו. טוב... גם הוא לא היה חכם במיוחד בשביל לחבק את ביל, אבל הוא לא חשב שביל ממש יתרפס עליו.

"אתה לא אנושי, טום..." ביל מלמל בפחד, לוקח עוד כמה צעדים לאחור, מתרחק מטום. עכשיו הוא היה בטוח בזה, משפחת קאוליץ הללו, לא היו נורמאליים כלל. אפילו לא אנושיים. וביל הולך לגלות את הסוד הכ"כ כמוס שלהם. "אתה קפוא כמו קרחון. זה לא פאקינג נורמאלי, טום".

לטום לא היה מה להגיד על זה. הוא רק תקע את מבטו החודר בעיניו של ביל, מכווץ מעט את שפתיו. ביל הריח כ"כ טוב... הוא היה קרוב אליו מדיי... "אוקיי...".

"אתה יכול להסביר לי את זה, טום?" ביל  הביט על טום, הבעתו עדיין מעט מזועזעת, בעיקר סקרנית עכשיו, "את זה שאתה מהיר בצורה לא אנושית, קפוא כמו קרח?".

טום רק הניד בראשו, לא מסיט את מבטו החודר מעיניו של ביל, נושך את שפתיו חזק יותר. הוא לא יכל להתווכח עם מה שביל אמר אבל גם לא יכל לספק לו הסברים.

ביל רק נאנח בתסכול, "לא חשבתי אחרת..." הוא מלמל, ממהר להתקדם בחזרה לכיוון הכניסה למבנה בית הספר.

"המורה קוראת לך..." מלמל טום, ספק לעצמו ונשען לאחור על הספסל, מנסה לתת לעצמו ליהנות שוב מהגשם ממנו הוא כ"כ התענג עד לפני שביל הופיע.

ביל נוכח לדעת שהמורה, אכן קראה לו, גיאורג לא הבין למה ביל נראה מזועזע כ"כ כשאמר לו על כך אבל עכשיו ביל ידע שזה לא רק הדמיון המפותח שלו. טום יכול לשמוע ממש למרחקים.