קצת ברחתי.

היה לי שבוע טוב באמת הרגשתי שלמה עם עצמי והבנתי שכשאני נכנסת לזה אני מפסיקה להיות שלמה עם עצמי וככל שאני יותר נכנסת לזה האהבה עצמית והבטחון עצמי שלי הולכים ודועכים.

והיום הבנתי שההתעסקות שלי במשקל ובאוכל (כי לא באמת יש לי הפרעת אכילה אני עדין בשלב שאני יכולה לחיות בלי זה) היא הבריחה האמיתית שלי מהחיים.

כל פעם שאני לא מרוצה מהחיים אני נכנסת לזה שוב בשביל שיהיה לי במה להתעסק ובעיקר בשביל שיהיה לי לאן לברוח.

ומצד אחד זה עוזר לי ומצד שני זה מעקב אותי.

כשאני חושבת שעד שאני לא רזה לא מגיעים לי דברים מסויימים בחיים אז אני בתת מודע מונעת אותם מעצמי.

כמו חבר למשל.

תמיד האמנתי שלשמנות לא אמור להיות חבר שרק מי שרזה ויפה צריך להיות לה חבר, וכשחברות שלי (שמנות\מלאות) היה חבר לא הייתי מבינה את זה...באמת שאלתי את עצמי איך הוא איתן? למה מגיע לה בכלל?

זה דבר נורא לחשוב ויותר נורא להרגיש.

ויכול מאוד להיות שבגלל זה הרחקתי אנשים שהיה יכול להיות להם פוטנציאל גדול.

לא יודעת כבר מה לעשות.

אז היה לי שבוע מעולה החלטתי שגם אם אני לא שוקלת 50 כל מה שאני רוצה מגיע לי.

אז הפסקתי להתעסק בזה פשוט שחררתי מעצורים.

ועכשיו אני מרגישה רע עם עצמי כי עליתי...לא נשקלתי זה מפחיד אותי אבל אני רואה ומרגישה שעליתי.

וזה קשה כי אני רוצה גם את זה וגם את זה....אני רוצה להנות מכל העולמות.

כנראה שמה שאני באמת רוצה זה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה....או יותר נכון, לאכול את העוגה ולא להשמין ממנה.

כרגע האתגר שלי זה למצוא את האיזון.

לאהוב את עצמי ולהאמין שמגיע לי הכל ולהכנס חזק לדיאטה ולהגיע למשקל יעד.

זה יהיה קשה אבל זה משהו ששווה להילחם בשבילו.