פרק הבא פרק אחרון! וואי אני ממש אתגעגע לסיפור הזה חח לא באלי שהוא יגמר... בכל מקרה, הסיפור שאחריו גם ממש יפה, תהנו (:

ומצטערת על העיכוב היה לי מלא לחץ בקשר למסיבה וזה.

השעה הייתה יחסית מאוחרת לשעה שטום קם בה בדרך כלל, 8.. הוא כבר מאחר לבית הספר. הפעם הוילונות היו סגורים ובקושי אור שמש נכנס לחדר, הוא התעורר מעצמו. הוא פקח את עיניו בעצלנות וכשהתכוון לקום תפס את ראשו בחוזקה, "אוו..פאק!" הוא בלע את רוקו, האנגאובר מטורף, לעזאזל. הוא לא זכר כלום מאתמול, אפילו לא את זה שהם יצאו למסיבה מרוב כל האלכוהול הזה. לאחר כמה דקות הוא הצליח להתגבר על הכאב, מה שהוא כן זכר זה שהוא צריך להעיר את ביל. הוא נכנס לחדרו של ביל ומצא אותו מכורבל בשמיכה ממש כמו תינוק, מטפס עליו כשריח האלכוהול עדיין עליו ונושק לשפתיו, "ממ..גור..בוקר.."

ביל פקח את עיניו בעצלנות, מתמתח מעט ומבחין בטום שהיה מעליו עוד בבגדים שלבש אמש. הוא נזכר בהכול, במה שטום אמר לו כשהוא חזר, באיך שטום נראה, באיך שהוא בכה כמו מטורף עד שהוא נרדם, בהכל. הוא מיהר לדחוף את טום ממנו, "לך מפה" הוא מלמל באדישות.

טום הרים את גבתו, ביל התעורר על רגל שמאל או משהו כזה? "מה..מה קרה יפה שלי?" הוא בלע את רוקו ונצמד אל ביל שוב, נושק לשפתיו.

"טום, אני לא רוצה שתנשק אותי יותר עם השפתיים שבטח מזוהמות מכל הבנות שעברת עליהן אתמול, אל תיגע בי יותר, ואל תתקרב אליי יותר, ובמיוחד אל תקרא לי בכינויים האלה שלך" ביל השיב שוב פעם בקרירות ודחף את טום ממנו שנית, קם מהמיטה.

טום בלע את רוקו ופלאשבקים נוראיים עברו בראשו, איך שהוא היה עם אשלי.. עם אמה.. לעזאזל, מה הוא עשה?! הוא תפס את ראשו בחוזקה וניסה להתעשת על הכאב, "פאק!!" הוא נאנח ומיהר לרסן את עצמו, נצמד לביל, "אני..פאק..אני מצטער.."

"כן, בסדר. אתה חושב שזה שתגיד שאתה מצטער יעזור לך?" ביל גלגל את עיניו והתרחק מטום, מפנה את מבטו הפגוע והכועס אליו, "רק השארתי אותך לבד שם כי בטחתי בך, וכבר השתכרת כמו מטורף וזיינת איזה חמישים בחורות, נכון?! זה פשוט מגעיל"

טום רצה למות באותו רגע, הוא פאקינג פגע בבנאדם שהכי חשוב לו והכי יקר לו. "אני..גאד, ביל.. אני לא מאמין שעשיתי את זה בכלל, אני נגעל מהמחשבה שנגעתי במישהו שהוא לא אתה"

"וואי, טום אל תזיין לי בשכל, לך לזיין שוב את כל הבנות שזיינת אתמול" ביל נאנח, עיניו הבריקו והוא הרגיש מחנק כבד בגרונו. לעזאזל עם זה. "ידעתי שזה מה שיקרה, ידעתי שאני הולך להיפגע ממך מתישהו, ידעתי שבהזדמנות הראשונה שתהיה לך אתה תבגוד בי, ורוצה לדעת מה הכי ידעתי, טום?" הוא המשיך בקול שבור, כמה דמעות כבר עשו את דרכן במורד לחייו ללא כל שליטה, "ידעתי שאני לא צריך להתעסק איתך" נכון, אולי הוא לא באמת התכוון לכל מה שהוא אמר אבל הוא היה כל כך שבור, פגוע ועצבני על טום עד שהוא פשוט פלט את כל מה שהוא חשב באותו הרגע.

טום פער את עיניו, זו בכלל לא אשמתו.. הוא היה שיכור והוא עדיין בקושי זכר מה שהוא עשה, הוא רק זכר את אמה ואשלי מתוך עשרות בנות שהיו איתו בשירותים, והוא הרגיש כאילו מישהו יושב לו עם פטיש על הראש. "למה אתה אומר לי את זה?.. אתה יודע שאני אוהב אותך.. זה פשוט התחיל מכמה כוסות וזו לא הייתה אשמתי..ביל, אין לך מושג כמה אני מתחרט על זה!"

"אוקי אז למה אמרתי לך לא לשתות הרבה, הא? כי ידעתי שזה מה שיקרה אם תשתכר כמו מטורף! אבל למה שתקשיב לי, נכון?! בטח החברים האלה שלך ישבו לך על הראש כדי שתשתה" ביל גלגל את עיניו, הכמה דמעות האלה שזלגו במורד לחייו עד מהרה הפכו לזרם של דמעות.

"נכון! אני בכלל לא הסכמתי.. אני לא חשבתי שזה יגיע למצב כזה, אני נשבע לך" הוא נאנח בשקט והתקרב אל ביל, מושך אותו אליו הפעם בעדינות ומחבק אותו בחוזקה, מהחיבוקים החמים האלה שביל אהב. "אני בקושי זוכר מה הלך שמה.. ותפסיק לבכות. אתה יודע שאין לי שום כוונה לפגוע בך.. אני הבנאדם האחרון שארצה לפגוע בך ואני רוצה להרביץ לעצמי על מה שעשיתי.. אני נגעל מזה שבכלל נגעתי באחרות" הוא התחיל, "אבל אתה יודע שזה רק זיון.. אני אף פעם לא מזיין אותך ביל, אני עושה איתך אהבה, יש הבדל.." הוא מלמל בשקט ונשק לצווארו של ביל, "אני הייתי שיכור.. לא ידעתי מה אני עושה"

הפעם ביל כבר לא יכל לא להיכנע לטום, הוא היה צריך את החיבוק הזה. הבכי שלו התחזק והוא קבר את ראשו בצווארו של טום והניח את ידיו על חזהו, נותן לטום לעטוף אותו בידיו. "אל תפגע בי יותר..." הוא מלמל בקול שבור מבין הבכי שלו.

"אתה יודע שלא.." הוא נאנח בשקט, מהדק את אחיזתו בביל, הוא לא יכל לשמוע אותו בוכה ככה או לראות אותו במצב הזה.. הוא כל כך אידיוט, איך הוא השתכר ככה? "אתה הבן אדם הכי חשוב לי בעולם.. גור שלי.. תפסיק לבכות, אני אוהב אותך"

"גם אני אותך.." ביל מלמל והרים את ראשו, מביט בטום במבט עצוב ומסכן, עיניו אדומות ורטובות ועל פניו היו שבילים שחורים שנוצרו כתוצאה מהדמעות והמסקרה שנמרחה. הוא התקרב אל שפתיו ובדיוק כשבא לנשק אותו הדלת נפתחה, "בילי-" סימון החלה לומר אך נקטעה עקב המראה שראתה. ביל כמובן קפא במקומו כשראה את אימו עומדת בפתח הדלת, הוא אפילו לא יכל להתנתק מטום מרוב ההלם שתקף אותו.

טום קפא במקומו והביט בסימון שעמדה בדלת עם עיניים פעורות, הוא השתחרר מעט מביל אבל בכל זאת לא לגמריי, "א.. זה לא מה שאת חושבת, הוא פשוט קיבל מכה אז באתי לעזור לו.. באמת, תראי הוא אפילו בוכה"

"טום, תחסוך ממני את זה.." סימון השיבה בטון קריר ונכנסה לחדר, "אז בגלל שקיבלת מכה והוא עזר לך רצית לנשק אותו?" היא פנתה אל ביל, נעמדת מול השניים.

"לא.. אימא, זה באמת לא מה שאת חושבת.. רק חיבקתי אותו..!" ביל מיהר להתגונן, נושך את שפתיו. הוא כבר ידע מה הולך לקרות...

טום בלע את רוקו ונאנח, בדיוק מזה הוא פחד.. הוא הולך לאבד את ביל. "כן.. זה היה רק חיבוק, באתי להעיר אותו" טום מלמל וחיבק את ביל אליו, "הוא אחי הקטן, אסור לי?" הוא המשיך.

"כן.. אנחנו אחים, מותר לנו להתחבק.." ביל הוסיף בקול רועד, הוא לא ידע לשקר טוב ואימו ידעה את זה.

"כן, ברור.. אני מאמינה במיוחד לך, ביל" סימון תקעה בשניים מבט רציני, היא הכירה את ביל יותר טוב מכל אחד אחר והיא ידע שהוא לא יודע לשקר בכלל, "אתם יודעים משהו? הייתה לי הרגשה כזאת שחזרתם להיות ככה.. ביחד. אבל לא רציתי להגיד כלום עד שאני אהיה בטוחה בזה, ועכשיו אני בטוחה בזה. ביל.. אני מניחה שאתה יודע מה קורה.."

ביל פער את עיניו וחיבק את טום קרוב יותר אליו, "לא!! אני לא זז מפה!!!!" הוא התפרץ, הבכי שלו שעד עכשיו נרגע מיהר לחזור והפעם הרבה יותר חזק מקודם, "טום.. תגיד לה..!"

טום התרחק עם ביל מסימון בצעדים מפוחדים, ממש כאילו הוא שומר עליו, "מה פאקינג כואב לכם?! בכוח אתם רוצים להרחיק אותנו אחד מהשני?! אתם רואים שזה לא הולך!! את רוצה להרוס לי שוב את המשפחה?.." הוא מלמל במהירות ואת המשפט האחרון דאג להגיד בשקט, ספק לעצמו.

"כן.. אני יודע שגורדון בגד באימא של טום איתך, השתנית, אימא.. את פשוט מגעילה.." ביל תקע באימו מבט נגעל, נשען לתוך חיקו של טום, מרטיב את צווארו בדמעותיו.

"ביל, תשמור על הפה שלך, אני מזהירה אותך..!" סימון מיהרה להתגונן, היא לא רצתה להגיב על הנושא הזה, מה שביל אמר לה בהחלט פגע בה אך היא לא תראה את זה, היא אישה חזקה. "אני לא הולכת להתווכח איתכם, ביל.. יש לך שתי אפשרויות, או שאתה עובר בחזרה להמבורג וגר שם לבד או שאתה עובר לשם ואבא יבוא לגור איתך" היא הציבה בפניו את שתי האפשרויות שהיו לו.

"א... לבד.." ביל מלמל, הוא ידע שזה חסר כל סיכוי להתווכח עם אימא שלו. כשהיא מגיעה להחלטה כלשהי אי אפשר להתווכח איתה, היא עומדת על שלה.

"לא!! מה לבד?! השתגעת?! שום לבד והוא לא עובר לשום מקום! הוא נשאר פה! את זאתי שצריכה ללכת.." הוא מיהר לתקוף גם הוא, מחבק את ביל בחוזקה ודמעה קטנה עשתה את דרכה במורד לחייו, איך הוא אמור לשרוד בלי ביל?..

"טום, בבקשה אל תתחיל.." סימון התרחקה מהשניים, "אני הולכת לדבר עם גורדון. ביל, כבר מחר תהיה לך טיסה, תתחיל לארוז" היא הוסיפה ופתחה את הדלת, מתכוונת לצאת ממנה, "ובנים? אתם יודעים שאני מצטערת שזה יצא ככה, אבל אם הייתם מקשיבים זה לא היה קורה.." היא מלמלה לבסוף וסגרה את הדלת.

ביל התנתק מטום בעדינות, הוא לא האמין שאימא שלו עושה לו את זה. הוא נשבר, נופל על ברכיו על רצפת החדר, קובר את פניו בידיו ונותן לדמעות לזלוג. הוא כל כך אהב את טום, איך הם מעזים להפריד ביניהם?!

טום התחיל לבכות גם הוא, בשקט. המראה של ביל ככה הרג אותו.. הוא פשוט לקח את עצמו ויצא מהחדר בבכי נוראי, נכנס לחדרו שלו ונוחת על המיטה, קובר את ראשו בכרית ובוכה בלי הפסקה. הוא ידע, הוא כל כך ידע שזה מה שייקרה.. הוא לא יחייה בלי ביל, בלי הגור שלו, האח הקטן שלו, החצי השני שלו.. הוא רצה למות. הוא רצה את ביל תמיד, כל הזמן. הוא לא יכל לעמוד בכל זה.

ביל בכה יותר חזק, בכי ממש קורע לב. למה טום הלך דווקא עכשיו?! כשהוא צריך אותו יותר מכל בנאדם אחר! הוא לא יכל לקום, לא היו לו את הכוחות האלה. לו היה לו כוח בכלל, נמאס לו. הוא ידע שזה יקרה, הוא פאקינג ידע את זה. זהו, הכול נגמר...

לאחר כמה דקות שטום מעט התעשת על עצמו ושמע את הבכי של ביל רק מתחזק הוא מיהר להיכנס לחדרו של ביל בסערה, מוצא אותו זרוק על הריצפה. הוא הרים אותו בעדינות והניח אותו על המיטה, סוגר את הדלת ונועל אותה. הוא שכב על ידו כשפרצופו מופנה אליו, ידו מחבקת אותו ביד אחת ונצמד אליו, "אני כל כך אוהב אותך.. אין לי מה להגיד.. אני פשוט אוהב אותך גור שלי, אני לא מאמין שזה קורה לנו, אני לא אחיה בלעדייך" הוא התחיל והתחיל למחות כמה מדמעותיו של ביל בעוד ששלו משתלבות, "מהרגע שנכנסת לפה לימדת אותי מה זה חיים.. אני לא מאמין שאני מאבד אותך ככה"

ביל רק שתק, הוא היה צריך לעכל את זה, את מה שקורה להם. הוא לא הפסיק לבכות, זה כבר היה בלתי נשלט. הוא רק תקע בטום מבט מסכן, "אני אוהב אותך כל כך.." היה הדבר היחיד שהוא אמר וגם זה היה רק עם שפתיו, ללא קול.

לאחר כמה שניות טום שמע עוד דפיקה בדלת, הוא כבר ידע מי זה כך שהוא אפילו לא טרח לחשוב, "טוס מפה אבא!!! הרסתם לנו את החיים, שניכם, אני שונא אותך!!" הוא צעק והוציא את כל הכעס והזעם, העצב שהצטבר בגרונו בכל השבוע הזה. הוא משך את ביל אליו והתחיל לבכות גם הוא, ביחד עם ביל. "אתה כל החיים שלי.." הוא מלמל בשקט ונשק לשפתיו, מלטף את גופו.

גורדון, אביו של טום, החליט לתת לשניים להירגע והתרחק מהחדר. אחרי הכול, הם ממש אוהבים אחד את השני.

ביל קבר את פניו בצווארו של טום, מתכרבל בחיקו, "אני לא מאמין.. שאני חוזר להמבורג.. לבד.. אין לי פאקינג אף אחד שם.. ואני עוזב אותך.. טומי.. טומי שלי.." הוא מלמל ולקראת סוף המשפט בכיו רק התחזק. הוא אפילו לא ידע שהוא יכול לבכות ככה כל כך הרבה, לעזאזל.

"אני אכתוב לך.. כל הזמן.. ואצלצל, מבטיח" הוא נאנח בשקט, "יש לך.. אתה תכיר אנשים חדשים.. עוד מעט נגמרת השנה גם ככה" הוא מלמל והעלה את ביל מעליו, כורך את ידיו סביבו ומתכרבל איתו, מחבק אותו חזק, "גור שלי.. אלוהים.." הוא נשך את שפתו והרים את מבטו המסכן של ביל אליו, הוא פשוט לא עמד בעיניים האומללות האלה. הוא הצמיד את שפתיו לשלו ודחף את לשונו, יבבות בכי נפלטות מפיו מדי פעם. "אני..אוהב אותך.." הוא מלמל כנגד שפתיו והעמיק את הנשיקה, הוא העדיף לנצל כמה שיותר זמן עם ביל, הטעם שלו.. המגע שלו, הנשיקות שלו.

"אבל.. אנחנו.. זה לא יצליח.. אתה יודע מה, קשר מרחוק.. זה אף פעם לא מצליח.." ביל מלמל, מלטף את פניו של טום, מרגיש בדמעותיהם מתערבבות בנשיקה ומשאירות טעם מעט מלוח.

המחשבה שהוא באמת מאבד את ביל גרמה לו לבכות רק עוד יותר, בלי החיבוקים שלו.. הליטופים על הבוקר, הנשיקות על הבוקר, הצחוקים..הכפיות, אלוהים.. ביל יזכיר לו כל דבר, הוא ראה את זה. הוא העמיק את הנשיקה ונתן ממש את כולו, יודע שזאתי אחת מהנשיקות האחרונות שלהם. מלטף את גבו של ביל בעדינות ומתמסר כולו.

ביל לא העז להתנתק מהנשיקה, מלטף כל חלק בגופו של טום. הוא רצה לנצל את הזמן כמה שרק אפשר. זה הולך להיגמר, הוא לא יראה את טום יותר כנראה. הוא לא יראה את אהבת חייו... הוא עוד בקושי עיכל את זה. הוא הולך לגור לבד, להיות לבד... "אני.. אני כל כך יתגעגע אלייך.. אהוב שלי.." הוא מלמל בשקט.

טום בלע את רוקו ועצם את עיניו ובלי להסביר לביל פשוט התרומם מהמיטה והרים את ביל על ידיו, מתנתק מהנשיקה ויוצא מהחדר במהירות, הוא ירד במדרגות, למזלו סימון וגורדון כבר היו בעבודה. לאחר כמה דקות של הליכה הוא הגיע לחצר הבית, רואה את הבקתה הקטנה שלו ושל ביל ונכנס אליה שביל עוד עליו, נועל את הדלת אחריו במפתח שהיה לוקח אותו איתו לכל מקום ומניח את ביל על המיטה בעדינות, מדליק את כל הנרות שנכבו ממזמן ומכבה את האור, אפילו אור שמש לא חדר לבפנים, רק הנרות. כמובן שהיה לו עוד ריח של אלכוהול, אז הוא נכנס להתקלח מהר במקלחת הקטנה שהייתה שמה, עושה את זה ממש ב5 דקות ושם עליו רק את הבוקסר. הוא היה צריך את המקלחת הקטנה הזו. במהרה הוא מצא את עצמו שוב במיטה מתחת לביל, מחבק אותו אליו, הוא לקח אותו לשמה בשביל לסגור מעגלים פחות או יותר. הוא האמין שמה שהתחיל באותו מקום צריך להיגמר באותו מקום. "ממ.. אהוב שלי.."

ביל חיבק את טום בצמוד אליו, הזכרונות הציפו אותו, הוא הרגיש כאילו זה קרה ממש אתמול. הסקס הראשון שלהם, המקום בו אחרי חודשיים הם החליטו לחזור להיות ביחד, זה רק גם לבכי שנרגע מעט לחזור שוב. הוא פשוט לא יכל להפסיק, הוא הרים את מבטו אל טום, נושק לשפתיו קלות, מלטף את פניו בעדינות, "אני רוצה שתדע.. שלא משנה מה יקרה, לא משנה עם כמה בחורות תהיה כשאני אלך, לא משנה עם כמה בחורים אני אהיה, אני בחיים לא אשכח אותך, טומי שלי.. אתה הכול בשבילי, אני לא יודע איך אני הולך לחיות בלעדייך, אתה לימדת אותי לאהוב באמת, אתה הכי חשוב לי בעולם הזה.. ו.. תשמור על עצמך, אהוב שלי.."

טום חייך חיוך עצוב ונשך את שפתו, הוא ידע שהוא ממש לא יוכל להמשיך בחיים רגילים בלי ביל, לפחות לא בחודשים הראשונים. "אני לא אהיה עם אף אחת, גור.." הוא התחיל ומשך באפו, "אני אחכה לך תמיד"

ביל הנהן ונשך את שפתו התחתונה, "אתה לא תשכח אותי..?" הוא מלמל, מושך באפו גם כן ומנסה לעצור את הדמעות שאיימו להתפרץ כל פעם מחדש, "אל תיתן לאף אחד להשפיע עלייך, יפה שלי.. יהיה בסדר.." הוא לא ידע את מי הוא מנסה לעודד, את עצמו או את טום. זה היה כל כך קשה...

"אף פעם" הוא הבטיח לו וחיבק אותו אליו, מוריד ממנו את חולצתו הקטנה ומלטף את גופו, זה לא שהוא היה כל כך חרמן עכשיו, הוא רק רצה להרגיש את ביל בפעם האחרונה. "בוא לא נבכה.. זה היום האחרון שלנו ביחד, בוא ננצל את זה גור"

ביל הנהן וליטף את כל גופו של טום, הוא פשוט רצה להרגיש אותו, כל חלק בו. בפעם הכנראה אחרונה... "יפה שלי.." הוא לא יכל להתאפק והחל לבכות שוב. לעזאזל, רק המחשבה על כך שהוא לא הולך לגעת בטום יותר, לנשק אותו, להרגיש אותו ואת המגע שלו, גרמה לו לרצות למות.

"ממ.." טום נאנח והצמיד את ביל אליו, פותח את חגורתו גם את רוכסן מכנסיו הצמודים, "אתה רוצה..? או שאתה רוצה פשוט..ש..א..נתחבק?.." הוא גיחך.

"אני רוצה.. אני רוצה להרגיש אותך ב-בפעם האחרונה.." ביל מלמל את סוף המשפט בשקט, נותן לטום להוריד מעליו את בגדיו, נושך את שפתו התחתונה. למען האמת הוא בכלל לא היה חרמן, הוא רק רצה להרגיש את טום, זאת תהיה הפעם האחרונה שלהם ביחד...

ביל נאנח בקולניות וזרק את ראשו לאחור, כולו מזיע, מחבק את טום ששכב מעליו מזיע גם כן. הוא ליטף את גבו של טום, נושק לכתפו החשופה. זה בהחלט היה הסקס הכי טוב שלהם, "אני כל כך אוהב אותך.."

"א..גם אני.." הוא חייך חיוך מיוזע וגיחך, מתנשף ומתמוטט על ביל באפס כוחות. "אני כל כך אתגעגע.."

"גם אני.. כל כך.." ביל מלמל, מחבק את טום כמה שיותר צמוד אליו. גאד, הוא לא הפסיק לחשוב על זה שזאת הפעם האחרונה שלהם ביחד.

"גור שלי..פרוותי.." הוא צחקק וליטף את פרצופו העדין של ביל, נושק לצווארו.

"כשאני חושב על זה.. אני אוהב שאתה קורא לי ככה.." ביל צחקק בשקט, נאנח מעט ומותח את צווארו לאחור.

טום גיחך, "אם הייתי יכול הייתי מאמץ לנו עכשיו ילדים ומתחתן איתך.. והיינו עוברים לגור ביחד.. רק אנחנו" הוא נאנח ספק לעצמו.

"אז למה אנחנו לא יכולים..?" ביל מלמל בשקט, נאנח. הוא דווקא דיי רצה את זה...

"איך נתחתן?.. ונגדל ילדים? מרחוק?" הוא צחקק ונשק לשפתיו של ביל, הוא היה כל כך מתוק, "אתה כל כך מתוק.. ממ.. גור שלי"

"כן!" ביל מלמל וצחקק בקושי, כורך את ידיו מסביב לצווארו של טום ומעביר את ציפורניו על עורפו בעדינות, גורם לצמרמורות נעימות לעבור בגופו של טום.

טום נאנח ושינה את המצברוח שלו מיד, הוא התחיל לחשוב מה ביל יעשה בהמבורג.. אם ביל ישקע בעצב כמוהו או שלהפך, ילך לבלות ולמועדונים, יימצא תחליף לטום.. הוא ניסה לגרש את המחשבות האלה מהראש אבל לא הצליח, זה הטריף אותו.

"אני לא ימצא תחליף לך בחיים.. אתה מיוחד טומי.." ביל כמובן קרא את מחשבותיו של טום כמו תמיד, מעביר יד אחת לפניו של טום ומלטף ברכות. הוא פשוט ידע על מה הוא חושב, הוא בעצמו לא ידע למה ואיך.

טום הרים גבה, "מאיפה לעזאזל אתה יודע מה אני חושב?" הוא נאנח בשקט, "מתישהו אתה כן, ביל"

"אני לא יודע.." ביל משך בכתפיו קלות, "לא.. אני יודע שבחיים לא.. אני תמיד יאהב אותך.."

"אתה לא" טום נאנח וליטף את גופו הקטן והשברירי של ביל, הוא ידע שהוא לא יוכל לחכות לו כל החיים.. ביל יימצא איזה בחור אחד שיחליף אותו, שיאמר לו מילים יפות ושעדיין לא ישתוו לאלה שטום היה אומר לו.

"אני כן! דיי עם זה, תפסיק.. אני אוהב רק אותך ואני יאהב רק אותך.. תבין את זה.." ביל מלמל ונשך את שפתיו, מחבק את טום חזק יותר אליו.

היום של ביל וטום ביחד עבר כהרף עין, הם היו ביחד כל היום ולא יצאו מהבית בכלל, רק התחבקו ודיברו, וכמובן, גם בכו. ביל הספיק לארוז את כל הדברים שלו וטום עזר לו.

הבוקר שבו ביל היה אמור לנסוע הגיע וביל היה כבר מאורגן, יורד במורד המדרגות עם מזוודותיו. הוא הגיע לקומה הראשונה והבחין באימו ובגורדון שחיכו ליד הדלת בכדי להסיע אותו לשדה התעופה, ובטום שעמד קצת רחוק מהם וראו עליו שהוא התאפק שלא לבכות. ביל נשך את שפתו התחתונה, מרגיש את המחנק הכבד המוכר בגרונו. הוא הניח את מזוודותיו על הרצפה והתקרב אל טום במהירות, קופץ עליו בחיבוק וכורך את רגליו מסביב למותניו, תופס בפניו ונושק לשפתיו בחוזקה. הדמעות לא איחרו לבוא והתערבבו בנשיקה המדהימה שטום וביל חלקו. ביל רק התמסר לטעם הממכר של טום, למגע שלו, והדבר האחרון שהיה אכפת לו ממנו היה שגורדון ואימו עמדו והסתכלו עליהם.

טום עצם את עיניו בעוד כמה דמעות קטנות זולגות מהן בלי סוף, מעמיק את הנשיקה כמה שאפשר ולא מתנתק ממנו למשך שתי דקות או אולי יותר, וממש לא עניין אותו שהם היו באמצע הסלון כשגורדון וסימון מחכים, הוא לא האמין שזו הפעם האחרונה שלהם. הוא העדיף גם לא לבוא לשדה התעופה כדי שלא יהיה לביל קשה יותר, והוא כבר ראה בעיניו את ביל עולה על המטוס ופשוט נעלם מטום, המחשבה הזו גרמה לו למות. הוא חיבק את ביל אליו בחוזקה וכיווץ את עיניו, ממשיך לנשק אותו.

ביל לא היה מסוגל להתנתק מטום, הוא פשוט לא יכל, וגם לא רצה. סימון וגורדון עמדו בצד והביטו על השניים מתנשקים בתשוקה, היה אפשר לראות כמה הם אוהבים זה את זה. היה חבל להם להפריד ביניהם אבל הם חייבים, זה לא יכול להימשך ככה. "טוב, ביל.." סימון ניסתה לרמוז לביל להזדרז, גם לה זה לא היה כל כך קל, אחרי הכול.

ביל התעלם מאימו והעמיק את הנשיקה מעט יותר, לאחר כמה שניות ארוכות מתנתק מטום ומלטף את פניו, מביט עמוק לתוך עיניו, "אני כל כך אוהב אותך מדהים שלי.. אני לא אשכח אותך בחיים, חשוב לי שתזכור את זה.. טוב, טומי..?"

טום הנהן ונשך את שפתו, פורץ בבכי, "אלוהים" הוא נאנח בשקט וחיבק את ביל חזק, הכי חזק שרק יכל, הוא פשוט לא עמד בזה, "ג..גם אני.. תשמור על עצמך.. אני אוהב אותך"

"תשמור גם אתה על עצמך, טומי.. אל תיתן לזה להשפיע עלייך.." ביל מלמל, רומז על הפרידה שלהם, מחבק את טום הכי קרוב אליו. לאחר כמה דקות הוא ירד ממנו, נושק לשפתיו נשיקה קטנה ומתרחק ממנו, לוקח את המזוודות שלו ואפילו לא טורח להביט על אימו ועל גורדון, שולח לטום מבט אחרון ומפריח באוויר נשיקה, יוצא מהבית בעוד שסימון וגורדון יצאו אחריו. זאת הייתה הפעם האחרונה שביל היה בבית הזה...