הייתי בת 16 כשהכרתי אותו לראשונה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהחזקנו ידיים. שנינו הרגשנו שהיה שם משהו.
אחרי כמה שבועות כבר הפכנו לזוג.
אף אחד לא אהב את זה יותר מדי. זה כמו סוג של שינוי שאתה רוצה ליישם בחברה, ופתאום יש לך המון מתנגדים. אנשים לא אוהבים שינויים. וגם את השינוי הזה, שהפכנו לזוג, אנשים לא אהבו.
מאז שהייתי קטנה הייתי מנהיגה ותמיד הייתי במרכז העניינים והיו לי המון חברים. כל תקופת בית הספר היסודי הייתי מלכת הכיתה. אנשים אהבו אותי. הבנים העריצו אותי והבנות קינאו בי. אבל השתדלתי להיות חברה של כולם.
גם אותו מאוד אהבו. הוא היה מה"מקובלים". איכשהו הוא הסתדר עם כולם. הבנות השתגעו עליו. וכולם היו החברים הכי טובים שלו. הוא היה בן אדם מאוד חברותי. אפילו המורים חיבבו אותו. למרות שהוא היה שובב נורא.
אחרי כמה חודשים שהיינו יחד והאהבה פרחה לה (עד כמה שאפשר לקרוא לאהבה בגיל העשרה "אהבה") היינו שנינו בעננים. הייתי בטוחה שהוא הגבר שאיתו אתחתן, וככה חשבו כל החברים שלנו: קבוצת הבנות שהיו חברות שלי, וקבוצת הבנים שהיו חברים שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ano-g