דרך חזרה

כל ההתנגדות הזו של האנשים מסביבינו והעובדה שהוא הפך להיות העולם שלי,

גרמו לי לחדד עוד יותר את היותו העולם היחיד שלי.

הרבה אנשים בבית הספר שנאו אותי. מכל מיני סיבות שילדים בגיל הזה מתנהגים ככה. קנאה בעיקר.

זה גרם לי להרבה בעיות. אפילו כמה מורות חטטניות דחפו את האף שלהן והתחילו לרכל על כך.

הייתי אפילו חוטפת מכות מכמה בנות בבית הספר. לא משהו רציני, אבל מספיק מעצבן כדי שזה ישפיע עלי. אתם יודעים, בכל זאת נערה.

אבל איכשהו, קבוצת הבנות שהיו איתי כבר שנים, נשארו חברות שלי. חברות מאוד טובות שלי.

למרות שמדי פעם גם להן היו כל מיני קטעים מוזרים והתפרצויות קנאה. אבל התגברתי על זה. התגברנו על זה.

כל זה, הפך אותו יותר ויותר לדבר האידיאלי בשבילי. אוהב אותי כמו שאני. אין לו התפרצויות קנאה. לא מציק לי.

איכשהו, כל מה שנגע לבנות בבית הספר - הוא לא ממש טרח להגן עלי יותר מדי.

רק אם בנים הציקו לי, הוא התערב. אבל ממש. היה הולך איתם מכות, עד שהם היו מפחדים להסתכל עלי.

יום יום, שבוע שבוע, חודש חודש, הבן אדם הזה הפך להיות העולם העיקרי שלי. בניתי הכל סביבו. חומות. תקוות. חלומות.

כל השאר היה nice to have. הוא היה must have.