דרך חזרה

ההתנגדות הזו לשינוי, למערכת היחסים החדשה הזו, אמנם לא דעכה אבל נעלמה קצת מפני השטח עם הזמן. או שבעצם סתם בחרתי לא להתייחס אליה.

עם הזמן והשנים, הוא הצליח לנטרל אותי מכולם והפך את עצמו להיות העולם שלי. העולם היחיד שלי. הבלעדי..

כל כך "אהבתי" אותו (או ככה חשבתי) שנתתי לו לעשות את זה.

כל מ שהתנגד למערכת היחסים הזו באופן בוטה (בעיקר המשפחה) הפך ללא רלוונטי. לא ראיתי אותם יותר. תמיד אמרתי להם: "הוא ואני זה לנצח. לא משנה מה יקרה, אנחנו כבר לא נפרד".

החברים כבר התחילו לקבל את זה כעובדה בשטח. למרות שהחברים שלו לא ממש השתגעו עלי. הייתי מרובעת מדי בשבילו. לדעתם, הוא היה צריך מישהי יותר פרובוקטיבית. מופקרת בלשונם.

נראה היה שהחברות שלי, כך היה נדמה לי, מפרגנות, שמחות בשבילי.

בשביל כולם כבר לא היינו הוא או אני. היינו "הוא ואני". שניים. אחד. שניים שהם אחד.