מישהו שומע אותי?

הפעם, החלטתי להקדיש את הפרק לנושא מסוים.
אני בטוחה במאה אחוז, שכולכם יודעים מה זו אנורקסיה.
ככל שעובר הזמן, היא רק מתחזקת, ופוגעת במציאות שלנו, של הבנות החולות בכך.
זו מחלה פסיכולוגית-כל כך קל להיכנס, כל כך קשה לצאת!
לכן החלטתי שהפרק יעסוק רק בזה, בתקווה שזה יסייע, לכל אחד מכם.

עשיתי את זה. לירון חייכה. היא הרגישה כמו מלכת העולם, אבל בכל זאת, הרגישה כל כך בודדה.
"כולם בוגדים" היא החלה למלמל "אין לי שום חברות"
"רק אנה הייתה חברה טובה...רק אנה..." היא הרגישה חלולה מבפנים. מאפשרת לעצמה לשחזר את כל התקופה ההיא. חוסר הביטחון, ההקאות, הצום...
מדי פעם היא חשבה לחזור. ידעה שאנה תקבל אותה בזרועות פתוחות.
היא הוציאה את ה"מחברת" שלה מתחת למזרן המיטה.
"הדבר היחיד שנשאר..." היא לחשה.
אף אחד לא ידע על זה.
היא הייתה מחברת עבה, כריכתה נוקשה ועליה מצוירים ברישול לבבות ורודים.
היא פתחה אותה. בפנים כל תמונות האלילות שלה.
גם אני רציתי להיות כזו, היא חשבה מלטפת באצבעותיה את תמונת הנערה שכל עצמותיה יוצאות.
היא הרגישה כל כך חזקה בהתחלה. כאילו היא שולטת בהכל. בכל מה שנכנס אליה.
אחר כך הגיעה החולשה הזו האובססיה.
היא דפדפה במהירות אל סוף המחברת. היו שם תמונות של נשים מלאות, שמנות.
היא נגעלה מזה. כמו אדם שנרתע ממחלה.
"הגעת לביה"ח לירון! ביה"ח!"
"לירון! את הורגת את עצמך!" בכתה אמה "את חייבת להתאשפז"
"לא! אני לא רוצה אישפוז! אני לא צריכה!"
"לירוני...לא בשבילי...בשבילך!" היא מיררה "את רוצה להמשיך לחיות?"
"לא בגוף השמן הזה!" היא צרחה ופרצה בבכי והחלה לצבוט את השומנים הלא קיימים שבבטנה, ברגליה ובידיה.
אמה הביטה בה בחוסר אונים. והאחות לקחה אותה, למרות התנגדותה.
היא זכרה איך הייתה חוזרת הביתה, אמא במטבח, ארוחת צהריים על השולחן.
היא הייתה מצמצמת כל כך בארוחה, אולי רק רבע מהמנה המקורית נשאר. זה עוד היה בהתחלה. לאט לאט באו המחמאות. זה לא שלפני זה היא לא הייתה יפה. אפילו מאד. אך ככה זה בעולם...
הוריה בהתחלה העלימו עין, אך כל שחלף הזמן, הם החלו להבחין בכך ושלחו אותה לכל מומחה אפשרי. היא מצידה טענה שאין לה בעיה, שהם דואגים יותר מדי.
היא החלה לשקר מדי יום, וכבר היה קשה להבחין בין האמת לשקר.
היא הרגישה כאילו היא שולטת בעצמה, בקיבה שלה, בגופה.
המבטים הנזעמים שהייתה שולחת במראה הגדולה שבחדרה...
אך הזמן חלף. המחמאות חלפו, ומיום ליום היה נראה שזו כבר לא היא. היא השתנתה לגמרי.
שערה החל לנשור, ציפורניה חדלו מלצמוח והחלו להישבר, עורה כבר לא זהר, היא חדלה מלקבל מחזור ונראתה עייפה מיום ליום.
היא כבר נהפכה לכחושה, עצמותיה בלטו...
הבנות שחיזקו אותה באינטרנט לא עזרו לה לצאת מזה.
הוריה אשפזו אותה, למרות התנגדותה, הכל למענה, למען חייה.
היא פחדה שגם לאחר שתצא מזה, זה יתקוף אותה שנית.

"זה לא יקרה" היא אמרה "לא יקרה"
היא המשיכה לדפדף בין כל הקטעים שכתבה בו, כל השירים, הזיכרונות, הסגידה הזו, לאנה.
היא הוציאה עט ופתחה עמוד נקי וחדש במחברת.
"אני צריכה להודות על חיי שיש לי היום.
אני יודעת שיכול להיות שאם לא הייתי ניצלת בזמן, לא הייתי בין החיים היום.
אני מודה לאלוהים בכל יום שעובר, ומתפללת,
אבל זה תוקף אותי מחדש...
אני כל כך רוצה לחזור, להרגיש את השליטה הזו בעצמי,
משהו שימלא אותי,
שארגיש כאילו כל הסביבה שוב אוהדת אותי.
רציתי להיות מושלמת. לעולם לא אהיה.
אני שואפת לטוב ביותר. תקראו לי פרפקציוניסטית, איך שתרצו.
אני רוצה את השלמות הזו.
הרגשתי חסרת ביטחון אז. שנאתי את עצמי, ואת מה שנשקף אליי מהמראה.
הרגשתי כאילו זה המפלט שלי, מעין חברה שאליה אוכל לסמוך, ולברוח לתוכה.
יום אחד חשבתי על כך שאמות, זה הפחיד אותי כל כך.
לא רציתי להתרפא מאנה, לא רציתי לעזוב...
בכל מקום שאליו אני הולכת, אני רואה את תמונותיהן של הדקיקות האלו,
ואני יודעת שזה חולני,
ולא רוצה לחזור,
אבל זה קורא לי,
כאילו זה רק מחכה,
ואני רק צריכה לעשות את הצעד הראשון..."
היא עצרה לרגע ולקחה נשימה עמוקה.
הרבה זמן שהיא לא נזכרה בזה.
"אני מסתכלת במראה ורוצה להרגיש את ההנאה הזו מעצמי,
אך זה עוצר אותי מחדש,
ובכל נשימה שלי,
אני יודעת שחלק משמעותי מחיי הלך ונעלם לו,
חלק שיכולתי לחיות אותו, בכל המשמעות.
ההתבוננות בעצמי,
במראה,
במשקל,
הכל בשביל היופי הזה,
החולניות הזו.
וקשה לי.
וכמו אדם שמכור לסיגריות,
אני יכולה להישבר.
כי זו כמו התמכרות.
כמו לקחת סמים;
ברגע הראשון אתה מאושר, על הגג,
ככה הרגשתי,
את התחושה הזו ביטאו המחמאות, והשליטה,
אחר כך אתה צונח מטה, ולא יכול לעשות דבר כדי למנוע את שקיעתך.
ואני לא בטוחה שההשוואה הזו טובה, לא ניסיתי לקחת סמים.
אבל שניהם בנויים על אותו בסיס:
להרגיש את האהבה לעצמך.
היום, אני יודעת שזו לא שיטה שבה אוכל לאהוב את עצמי,
כי לעולם לא אהיה מושלמת,
ולא משנה כמה אנסה.
אני מפחדת ליפול,
כמו מערכת שתקרוס ותשבש הכל,
כמו הליכה על חוט דק מעל לתהום עמוק,
שלעולם לא נגמר.
תהום, שרק אני אוכל להפסיק, אם ארצה.
רציתי. הפסקתי.
ואני רוצה להתייצב, ולשמור על היציבות,
זה כל כך חשוב לי.
אסור למעוד בדרך הזאת, צריכים להיות חזקים כמו סלע איתן על הים,
ולא לזוז אף פעם,
גם כשהגלים החזקים ביותר מכים בך,
אסור להישבר,
כי אז תתנפץ, ולא תוכל לחזור."

כל אחד שיפיק מזה משהו לעצמו.
תזכרו שיש כאלו שלא יוצאים מזה בכלל.

מור.