מישהו שומע אותי?

בכל מצב רוח שי הייתה במגרש ההחלקה. לא הפעם. לא היה לה חשק.
היא הרגישה מנוצלת, חסרת טעם, כאילו שאבו ממנה את כל כוחותיה.
היא התרחקה מאליזבת, שון כל אחד שרק רצה להרגיע אותה. רק לשבת בשקט, לבד, לעכל את הכל.
היא לא נהגה לבכות. אולי כי התביישה, זה פשוט לא התאים לה.
היא מצאה את עצמה הולכת לכיוון גינה שקטה ומרוחקת.

היא התיישבה על נדנדה שהצבע התקלף ממנה והתחילה לבכות בשקט.
"אה...ילדה?" קול רך הפסיק אותה.
היא הרימה את פניה וראתה נער שנראה גדול ממנה, שיער שחור ועיניים כחולות-ירוקות.
"די" הוא חייך אליה "קחי טישו" הוא הוציא ממחטה מתיק הצד שלו.
"אה...תודה" היא מלמלה ומחתה את דמעותיה תוך כדי.
אחרי שנרגעה קצת, הם התיישבו על אחד הספסלים.
"תודה." היא חייכה אליו. היא הרגישה מן חמימות כזו.
"בבקשה," הוא השיב "אני תום"
"אני שי" היא אמרה בדרך אגב "אתה מזכיר לי מישהו, אבל אני לא מצליחה להיזכר מי..."
"לא משנה. אז למה בכית?"
היא החלה להסביר לו.
"אני חייב להגיד שהוא אידיוט. וגם הבלונדה היא לא נשמעת הכי אינטליגנטית..."
"כן." היא צחקה.
"את לא צריכה להיות עם אחד כזה. הוא נצלן שלא מעריך את מה שיש לו בידיים" חייך תום.
"תודה רבה" היא חייכה בחזרה. היא אף פעם לא חשבה ששיחה עם זר נחמד באמצע גינה נטושה תשפר את מצב הרוח שלה.
"בכיף"
צלצול פלאפון נשמע.
"חכי דקה, אני צריך לענות לזה"
"הלו? אה היי" הוא אמר.
"עכשיו? את לא יכולה לחכות גמדה?"
"בסדר. אני כבר בא." הוא אמר וניתק.

"זו הייתה אחותי" אמר כמתנצל "אני ממש צריך לזוז. אבל זה המספר פלאפון שלי" הוא הושיט לה דף קרוע "תתקשרי מתי שתרצי"
"תודה." היא אמרה "ביי"
"ביי"
***

הטלפון צלצל.
"הלו?" טליה ענתה.
לירון:"היי. יצאתי גדולה היום הא?"
טליה:"מה...כן.." היא אמרה בשקט.
לירון:"בא לך להיפגש או משהו?"
טליה:"לא יודעת...יש לי..הרבה שיעורי בית,לירון" אמרה בריחוק.
לירון:"שיעורי בית?"
טליה:"כן..אנ.."
לירון:"טליה, תדברי דוגרי, אני מכירה אותך יותר מדי זמן"
טליה:"אולי באמת יותר מדי זמן!" היא הרימה את קולה.
לירון:"מה זה אמור להביע?!"
 טליה:"זה אמור להביע, לירון, שהתנהגת כמו כלבה היום! זה מה שזה אמור להביע!"
לירון:"אני לא יודעת מי את חושבת שאת..."

לפתע היא שמעה את צליל הניתוק.
"חתיכת מטומטמת! אני שונאת אותך!" היא צרחה.
***
"עידו"
"עידו"

"עידו!"
לין נגעה בכתפו "עידו!"
"אה..סליחה" הוא חייך בהתנצלות "מה?"
"ראית אולי את אח שלי? אתה יודע איך הוא נראה, ראית אותו כשהייתי אצל אבא שלי פעם"
"אה..לא" הוא אמר, למרות שלא זכר במי מדובר.
"ראית אולי את המכונית שלו?"

"מאיזה סוג היא?"
"לא זוכרת, שחורה כזאת, חלונות כהים..."
"אה...זו?" הוא הצביע על מכונית אקראית.
"לא. אה..לא משנה הוא הגיע" היא אמרה בתשובה והתקדמה לעברו, מותירה אותו מאחור.
***

"אתם מבינים, זה יכול להיגרם מאלכוהול, או כי הכו את ההורה המכה" הסבירה טליה לילדים שישבו מולה.
כבר כמה זמן שהיא ועוד קבוצת ילדים מתנדבת ללמד ילדים על אלימות במשפחה, את הסיבות, איך למנוע, שאפשר לספר.
אמנם היא לא אהבה להיזכר, אבל היא ידעה שזה הדבר הנכון.
אסור להדחיק, צריך לספר, ויותר מזה, כך היא עוזרת.
"טליה" פנתה אליה אחת הילדות אחרי שהסתיים "השיעור".
"מה?"
"אני מקווה שאני לא מתחצפת, אבל למה אמרת שחשוב לך לספר? הרביצו לך?"
"אה..." היא לא ציפתה לשאלה כזו "אני לא חושבת שסיפרתי את זה פעם. אבל כן."

"אין לי אבא."
"מה קרה לו?"
"אמא אומרת שהוא לא היה מתנהג איתה יפה"

***
הייתי עייפה מהבוקר. כל היום חשבתי על שי. היא לא יצאה לי מהראש.
לא הבנתי שתומר באמת עשה את זה.
זפזפתי בין הערוצים בטלוויזיה.
תום נכנס לחדר. "לא סיפרתי לך מה קרה היום."
"מה קרה?" התיישרתי.
"פגשתי מישהי, ממש חמודה,בערך בגיל שלך, נראה לי, היה לה איזה סיפור עם איזה חרא נצלן."
"וואלה...איזה צירוף מקרים."
הפלאפון שלי צלצל.
"הלו?" עניתי.
"לין? זאת אליזבת" היא ענתה, אפשר היה לשמוע שהיא לחוצה.
"קרה משהו?" שאלתי.
"כן." היא ענתה "אף אחד לא מוצא את שי, כאילו בלעה אותה האדמה..."
"התקשרתם למשטרה?" שאלתי בפחד.
"כן. אף אחד לא יודע איפה היא! לין, אני לא יודעת מה קרה לה!"
"אני בטוחה שהיא תגיע" ניסיתי להרגיעה.
"לא, את לא מבינה! רוצים להכריז עליה כנעדרת!"

---

זהו. תודה על התגובות בפוסט הקודם, עשה לי ממש טוב [: