כשמיקרוגלים וכפכפים החליטו להקים אגודת צדקה

כחלק מהתהליך שהחלטתי לעשות על מנת להפוך לאמנית מיוסרת הבנתי שאני צריכה לצאת עם מישהו שייתאם את המעמד החדש שאני עומדת לרכוש. המועמדים היו רבים שכן, מה נחשק יותר מאשר לצאת עם אמנית מיוסרת שרושמת בלוג כבר כמעט שבוע ויושבת וחושבת על משמעות החיים בזמנה החופשי (כלומר בערך בכל רגע נתון כי אמנים מיוסרים לא עושים יותר מדי בחיים שלהם, מלבד להיות מיוסרים כמובן)

הכל התחיל ביום שלישי האחרון, במוצאי החג. אני וכמה מחבריי החלטנו לבלות את הערב בפאב האהוב עלינו בעולם כולו. הפאב המדובר נתברך בכמה וכמה מעלות על יתר המקומות בעולם, ביניהן אלכוהול זול ולא איכותי בעליל, האוכלוסייה המפוקפקת בגיל העמידה שבוחרת לבקר בו מדי יום ביומו, ועשן הסיגריות שאופף את המקום באופן קבוע ומעניק לו אווירה מסתורית ואולי אפילו מסוכנת במקצת כי אין לדעת איזה מין יצורים אורבים בתוך מסך הערפל האטום והאינסופי הזה. כמות החוויות-לספר-לנכדים שצברנו שם לא תשתווה לכמות החוויות בשום מקום אחר, זהו פשוט המקום המושלם לנפש אמנותית מיוסרת לשקוע במלנכוליה יצירתית על כוס של משקה.

בעודי יושבת ומהרהרת בנושאים ברומו של עולם, הסבה אחת מחברותיי את תושמת ליבי לבחור אלמוני שעמד אי שם בצד השני של החדר. לפי המבט האמנותי והמיוסר בעיניים שלו ידעתי ישר שהוא לא מפה והוא כנראה בריטי (למען האמת הוא פשוט אמר לי אחרי זה שהוא בריטי, אבל כשאני מספרת את הסיפור ככה זה לא מעניין מספיק) אז כן. לפי המבט הבריטי בעיניים שלו, ידעתי שגורלו המיוסר חייב להקשר בגורלי. כבר ראיתי את עצמי בתור אשת אצולה בריטית, יושבת לי בלב לבה של טירה גדולה ועתיקת יומין במחוז יורקשייר ההיסטורי והאצילי, לוגמת יין וטועמת גבינות להנאתי, סליחה, טועמת גבינות בצורה מיוסרת ואמנותית. ובריטית כמובן. וחיה באושר מתון ואמנותי עד עצם היום הזה.

אך לצערי הדבר היחיד שהפריד ביני לבין הטירה שאותה אני אמורה לרשת היה העובדה שהבחור המדובר בהוד בריטיותו התעלם מנוכחותי, או שהוא פשוט לא הבחין בי מבעד למסך העשן (אני מעדיפה לחשוב שהאופציה השנייה היא הנכונה) והייתי צריכה לנקוט בצעדים קיצוניים על מנת למשוך את תושמת ליבו.

ניגשתי אליו. כן, אני יודעת, אני חיה על הקצה."איש צעיר" פניתי אליו "בעומדך כאן בגפך לא יכולתי שלא להבחין בדרך הענוגה בה אתה מביט אל קו האופק המטאפורי שדמיונך הפורה ייצר לך והשתוקקתי להתבונן בו, מטאפורית כמובן, עמך. על כוס תה אם לא תתנגד". זה מה שאמרתי לו. בראש שלי. במציאות עם האנגלית הקלוקלת שלי דברים התנהלו בצורה קצת פחות חלקה. ולמרות זאת אני מניחה שהותרתי עליו רושם כלשהו, שכן הוא חייך אליי חיוך בריטי מסתורי. כנראה שלא הערכתי מספיק את הכישורים שלי עד כה, או שמא אני הבחורה הכי ג'נטלמנית שייצא לו לדבר איתה ובגלל זה הוא התרשם? אחרי הכל כשבחורה ניגשת אלייך בפאב והיא לא פרוצה סודנית שמחפשת פרנסה זה בהחלט הישג מרשים לרזומה.

אחרי שיחה קצרה החליט הבחור לקחת את המספר שלי (למרבה ההפתעה של שנינו אני מניחה) וכאן חשבתי שנגמר הסיפור בינינו. חזרתי הביתה ורשמתי הספד קצר לטירה שלי וליין ולגבינות שטרם טעמתי והלכתי לישון.

בבוקר התעוררתי לצליל סמס ממספר לא מוכר רשום באנגלית. יכולתי לשמוע את המבטא שנדף מהסמס באוזניי (?) רוחי. ומיד התחלתי לחשוב מה עליי ללבוש על מנת לדאוג שבסוף הערב כניסתי למשפחות האצולה הבריטיות תיהיה מובטחת. בגדים רגילים לא באו בחשבון, לאחר חיפוש נרחב ברחבי הארון בחרתי מקטורן משובץ מהודר ומגפיים שטוחות גבוהות, מהסוג שאיתן רוכבים על סוסים בסרטים וקסדה תואמת. ופניתי ללימודי הנימוסים שלי. כל זה לא יכל להתבצע כמובן מבלי לשכור משרת פרטי. חיפוש קצר באיביי עשה את העבודה ועל סף ביתי התייצב אלחנדרו למילוי תפקידו, אבל בשביל לא לצאת מהדמות התעקשתי לכנותו "ווטסון ידידי" ולעשן מקטרת תוך כדי שהוא עורך לי את השולחן לשעת התה. משהזכיר לי אלחנדרו שווטסון היה בכלל רופא ולא משרת שיניתי את שמו לרוברט ומשם הדברים התחילו להיות קצת מוזרים כי הסתבר שלכלבו המנוח קראו רוברט ונאלצתי לשחרר אותו הביתה מוקדם בגלל שהוא ניהיה נורא רגיש ואמוציונאלי ללא כל סיבה נראית לעין. בכל אופן, הדייט שלי התקרב מרגע לרגע ואסור היה לי לאחר, איחורים שהם אגב הצד המאוד חזק שלי לא מתקבלים בעין יפה, בעיקר לא בקרב אנשי חברה גבוהה.

ואז הבריטי איחר לי ועולמי חרב עליי, בעודי ממתינה והשעה הייתה כבר 3 דקות אחרי הזמן שקבענו החלטתי להעניק את הקסדה שלי להומלס אקראי שנכריתי בדרכו השיכורה לכיוון רנדומלי כלשהו, וטוב שכך, כי כשהפציע הבריטי שלי אחרי עוד 2 דקות נוספות של המתנה הוא לא חבש שום קסדה ואני מניחה שהייתי גורמת לו להרגיש לא בנוח על זה שהוא השאיר את הקסדה שלו בבית במידה ואני הייתי עדיין חובשת אחת. מלבד זאת, הוא גם הגיע לבוש בבגדים רגילים לחלוטין נוסח טי-שרט ונעליים רגילות ביותר, כנראה בניסיון מנומס לגרום לי להרגיש בנוח איתו ולא לגרום לי לרגשיי נחיתות.

פצחנו בשיחה אודות המולדת שלו שהייתה מרתקת ביותר, ולגבי המולדת שלי שלמרבה הפתעתו הייתה רוסיה ולא ישראל. הוא אמר שהוא היה ברוסיה פעם וכל האנשים שם היו ענקיים קירחים ומקועקעים. אני סיפרתי לו שאני הייתי בבית שלי פעם וראיתי את אבא שלי והוא אמנם די גבוהה אבל הוא לא קירח לא מקועקע ויש לו כרס שגורעת מאוד מהרושם המאיים הכללי, מה שהפתיע אותו. לאחר מכן הוא גם הפתיע אותי באומרו משהו לגבי זה שזאת הפעם הראשונה שהוא יוצא עם בחורה ישראלית. ברגע הזה כמעט נפלתי מהכיסא, שהרי מבחינת כל ישראלי ממוצע אני לא יותר מסתם רוסיה ובפי אחדים מהם אפילו רוסיה מסריחה, דבר שהתרגלתי אליו במהלך השנים ואף למדתי להתגאות במסריחות הנעלה שלי, ולשמוע עכשיו את התואר "בחורה ישראלית" מפיו היה כמו לקרוא לקומקום רנדומלי אוכל אבנים צהוב גב. ואחרי שהעמדתי אותו על טעותו הוא אמר שאני יותר ישראלית ממנו ומיד נהייתי נורא מודעת לדרך המוגזמת שבה אני מדברת עם הידיים ולמבטא הלא בריטי המובהק שלי. אבל מילא. טיילנו ברחבי תל אביב רבתי ושוחחנו ואף זכיתי להפריח כמה מיתוסים (שעת התה היא בארבע וחצי ולא בחמש) והצקתי לו עד מוות כשביקשתי שהוא יגיד כל מיני משפטים מסרטים בריטיים ישנים עם המבטא שלו. אבל נו, אותי זה נורא שעשע.

עליתי על אוטובוס חזרה הביתה מאוחר בלילה, הוא ליווה אותי והבטיח שנפגש שוב בקרוב. הוא אפילו סימס לי באותו הערב (נימוס בריטי), אבל לא דיברנו יותר מאז.

אני מניחה שלא נועדתי לחיי אצולה בריטיים, ואני צריכה להמשיך לפתח את העתיד הזוהר שלי בתור מגדלת תפוחי אדמה כפרייה אי שם בפרבריי רוסיה ולהיות מיוסרת ולא אמנותית. אין שום אמנותיות בגידול תפוחי אדמה, אבל ייסורים בשפע.

קסניה.