כשמיקרוגלים וכפכפים החליטו להקים אגודת צדקה

עמישוע קם בבוקר והבין שמשהו לא בסדר. בניגוד לבקרים קודמים משהו היה לא במקום, משהו חסר.
הוא הביט סביבו, החדר היה דומם, קרן שמש בוהקת של בוקר לכדה בשלולית של אור את פריטים השגרתיים שעיטרו את תפארת חדרו המבולגן; הכיסא עמד במקום המיועד לו וכך גם השולחן שעון הקיר, מספר ספרים היו מפוזרים על הרצפה במקום שהועיד הגורל וריח האבק עדיין עמד איתן באוויר. העכביש הקבוע שחי לו בפינת התקרה מזה עידנים ישן בשלווה עכבישית בין הקורים והעובש לא רק שנכח בחדר, הוא אף נראה ירוק וחיוני יותר מתמיד.
שלוותו החלה לנטוש אותו והוא התחיל לנסות לחשוב מעבר למובן מאליו; את הבתולין שלו הוא איבד עוד בכיתה ט' והוא התרגל כבר לחיות בלעדיהם, ואת הכבוד העצמי שלו עוד לפני כן בכיתה ב' כשכל הילדים קראו לו "עמישו הקישוא" אז הוא לא חסר לו יתר על המידה.
הוא מיהר להתלבש בעודו תוהה,הגרביים שגרב אמש עדיין היו עליו למרות שהייתה להן נטייה ללכת לאיבוד בלילה, והחולצה הייתה באותו צבע בורדו שבו רכש אותה, למרות ששאר הבגדים נטו לדהות ולאבד את הצבע שלהם כשכיבס אותם במכונה המקרטעת שבמכבסה. בחוץ מזג האוויר היה שגרתי למדי, לא משהו שהוא לא ראה קודם ולא היה משהו שחסר לו באופן בולט, אז כנראה הבעיה הייתה לא בו.
דוכן הלוטו, המאפייה, המעדנייה, המכבסה הידועה לשמצה, הוא עבר על כולם כמו שנטה לעשות כל בוקר כשעמד מולם בתחנת האוטובוס, ועבר עליהם שנית רק בשביל לוודא שלא נעלם באורח מסתורי אף אחד מהם.
היום הוא לא נסע באוטובוס לעבודה, גם העבודה לא חסרה לו יותר מדי, והוא לא פחד שהוא יאבד אותה, כרגע הוא היה עסוק בלחפש משהו חשוב יותר שאבד והציק לו מאוד.
הוא התהלך ברחוב מסתכל סביב, שם לב לדברים בצורה מיוחדת רק בשביל לוודא שהם עדיין שם. האבן הבולטת עשרים צעדים אחרי מעבר החצייה הייתה שם, העצים, מראה אחת הייתה חסרה במכונית של הזקן המשוגע שגר בבית מספר שבע אבל מעבר לזה הרחוב היה רגיל לחלוטין, ועדיין הוא ידע שהוא מפספס משהו מהותי יותר. למול עיניו הופיעה תחנת המשטרה העירונית ממלאת אותו בגל של השראה חדש; הרי דברים אבודים בדרך כלל מגיעים אל תחנת המשטרה על כן יש סבירות גבוהה ביותר שגם הוא ככל אזרח פשוט המחפש את קניינו ימצא את הדבר שהוא איבד בדיוק שם.
הוא נכנס לתחנת המשטרה, שוטרת ממושקפת ומנומנמת ישבה מאחורי הדלפק. הוא בחן את הופעתה שכללה הרבה אדום במעט שיער ובעיקר הרבה חוסר סבלנות. 'בוקר טוב' אמר עמישוע שעדיין לא איבד את הנימוסים שלו 'איבדתי משהו' הוא אמר והסתכל סביב בעודו מחפש את הדבר החשוב שהוא נואש למצוא. קופסא עמוסה כל טוב עמדה על המדף מאחורי השוטרת הזועפת והוא הרגיש שמה שהוא מחפש יכול מאוד להיות שם. מכיוון שלא ידע לתאר את מה שאיבד הוא הצביע על הקופסא ואמר 'זה כנראה שם'. השוטרת, שכבר ראתה מחזות יותר מוזרים בחייה מעמישוע הצנום והאומלל שעמד מולה אובד עצות, קמה בעצלתיים לעבר הקופסא. יכול להיות שהיא כלל לא הבחינה בכך שעמישוע צנום ואומלל, אלא רק בזה שהוא גזל ממנה את הבטלה שבה הייתה שקועה בצורה כל כך מסורה. בקופסא היו שלל פריטים מעניינים שהרבה מאוד אנשים איבדו ועמישוע הסתכל עליהם בערגה...אילו רק היו מוצאים האנשים האלה שהיו לבטח אומללים לא פחות ממנו את מה שהם איבדו...חבל שהם לא היו יסודיים כמוהו ולא הלכו לכאן לחפש. או לחילופין, חבל שלא חשבו לחפש במקום שהכי סביר שבו יהיו חפצים אבודים.
השוטרת אדומת השיער, אם אפשר לקרוא לה ככה, שכן את השיער שלה היא איבדה כנראה ממש מזמן תלתה בו את מבטה ושאלה 'איבדת תעודת זהות?' שכן זה היה הדבר שהכי סביר שמישהו יאבד וירחיק לכת כל כך בשביל למצוא. אנשים נוטים להיות מאוד רגישים לגבי הזהות שלהם, וחוששים לאבד אותה פן תיפול לידיים הלא נכונות. עמישוע שלא באמת ידע מה הוא איבד הנהן בראשו. היא החלה לעבור על תעודות הזהות החבוטות אחת אחת ולהתאים את התמונה לפנים, אבל אף אחת לא תאמה. 'מה השם שלך?' היא שאלה

'עמישוע' הוא ענה

'עמישוע מה?'
'עמישוע' הוא חזר 'כמה כאלה כבר יש בקופסא?' תמה.
היא הסתכלה עליו במבט חד, אבל כנראה שבפינה קטנה עמוק בלב היא די הסכימה איתו לכן המשיכה לעבור על התעודות בלי להוסיף דבר. אחרי שאחרונת התעודות נבדקה היא הרימה אליו את מבטה ומשכה בכתפיה. עמישוע שלרגע נטשה אותו הרגשת ההקלה שחש כשראה את כמות החפצים-הפוטנציאליים-שיכלו-להיות-שלו שבקופסא, החליט לא להכנע למרות הכל וסרק את תוכנה של הקופסא בשנית. המפתחות שבכיסו הכבידו על המכנסיים שלו שנטו ליפול למטה על כן לא מצא נחמה במבחר המפתחות הארכאיים שדרו בה, רישיון נהיגה לעומת זאת יכל להיות התשובה.
'איבדת גם רשיון נהיגה?!' שאלה השוטרת שהתחילה לאבד את העשתונות והחלה לסרוק בקדחתנות את כרטיסי הפלסטיק האחודים בגומיה והבדידים והפגומים שהיו שם. אבל גם אף אחד מהם לא הסגיר את עצמו כשייך למר עמישוע שעמד מולה חסר ישע ומלא תקוות שווא. לבסוף היא משכה בכתפייה בתנועה מאולצת, פחות בצער ויותר בחוסר סבלנות ועמישוע שאיבד את התקווה שקיננה בו סב על עקביו ויצא מהתחנה, ובעודו יורד במדרגות נזכר שמעולם לא היה לו רישיון, אז אין זה הפסד גדול שלא מצא אותו.

לא, את התקווה הוא איבד כרגע, זה כנראה לא מה שהפריע לו מהבוקר הרי בבוקר היו לו עוד שלל מקומות בהם יכל לחפש ועכשיו הם החלו להתמעט אט אט. הוא המשיך ללכת במעלה הרחוב למרות שלא ידע בדיוק לאן הוא הולך 'אבל כל מקום יכול להיות המקום הנכון, כשאתה לא בטוח מה אתה מחפש' חשב לעצמו עמישוע והמחשבה הזאת עודדה אותו שכן יכול להיות שהוא היה בדיוק בדרך הנכונה למציאת האבידה. הוא המשיך ללכת, מזג האוויר שהאפיר המשיך להיות אפור, הציפורים המשיכו לצייץ במקטעים לא אחידים. הוא חשב שחבל מאוד שאיבד את המטריה שלו שבוע שעבר בתחנת הרכבת, היא הייתה מטריה מעולה ואם ירד גשם סביר להניח שהוא יצטרך למצוא מחסה תחת אחד הבניינים, שזה עוד דבר לרשימת הדברים שהוא חייב למצוא, ואם לומר את האמת הוא כבר היה די מותש מהחיפושים האלה. הוא נכנס לשכונה מפוקפקת בעיר שהוא לא לגמרי הכיר, היא הייתה פתלתלה מאוד הרחובות היו לא ישרים בצורה יוצאת דופן והוא איבד את הדרך ומצא את עצמו הולך במעגלים וחוזר תמיד לבית הירוק עם הרעפים שעמד בפינת אחד הרחובות. הוא הסתובב שם שעות, תוהה כמה זמן יכול בנאדם להמשיך ולחזור לאותה נקודה אבל הוא ידע שכנראה שזה לא לנצח אז זה לא הטריד אותו. ולמרות זאת הוא חשב שאולי בכל זאת הוא צריך תוכנית כלשהי, לכל מקרה. הוא לא ידע לאיזה מקרה, אבל כבר התחיל להחשיך ולמקרים יש נטייה לקרות כשחשוך והכל מסביב הולך לאיבוד בקלות בין הצללים. הוא נזכר באמרה ששמע אין ספור פעמים שאומרת 'את הדבר שאתה מחפש, תמצא תמיד במקום האחרון שבו תחפש' והחליט שמרגע זה כל מקום הוא המקום האחרון בו יחפש. הוא חיפש על המדרכה, הציץ לתעלת הניקוז של מי הגשמים, הוא אפילו העז והציץ אל תוך החלונות של הבתים. מרביתם היו ריקים, אבל הוא מצא משפחה שאכלה ארוחת ערב, מצא איש זקן שישב בכורסה מול הטלוויזיה, ומצא ילד ששיחק במשאיות על השטיח בסלון. גם הילד מצא אותו לרוע מזלו, ולימים יצטרכו ההורים למצוא לילד פסיכולוג ראוי לשמו שישכנע אותו שאין אנשים שמנסים לצוד אותו דרך החלון. עמישוע עייף והחל לשאול אנשים ברחוב האם ראו משהו, אבל בגלל שהוא לא ידע להסביר להם מה בדיוק הוא איבד רובם ככולם פשוט חשבו שזאת מתיחה והמשיכו ללכת מלאי תרעומת. הוא עצר אישה זקנה חביבה וניסה לשתף אותה בצרתו, אך משגם היא לא הבינה במה מדובר הוא ויתר ושאל אותה איך הוא מגיע חזרה הביתה. היא הסבירה לו את הדרך בסבר פנים יפות וכשהמשיכה לדרכה סיננה לעצמה 'איבד את השפיות הבחור המסכן'
עמישוע השתומם למשמע האמירה הזאת, הרי איך אפשר לחשוב שהוא איבד את השפיות? הוא הלך בכיוון שהורתה לו הזקנה והמחשבות הסתחררו בראשו. הירח שכבר עלה היה תלוי באותו המקום שבו הוא היה אתמול, העננים ששינו את צורתם במקצת גם היו שם למרות שהם לא תמיד היו עקביים כל כך. עמישוע הגיע לביתו והחליט להכנס ישר למיטה, עדיין שקוע במחשבות 'איבד את השפיות, האין זה משהו לא יאה להגיד לאיש ששרוי במצוקה?' ואם הוא לא איבד משהו הרי שזאת ודאי השפיות שלו. לא, לא. השפיות שלו הייתה בדיוק איפה שהוא הניח אותה אתמול בלילה בתיבה הישנה למרגלות המיטה, שם היא הייתה תמיד. הוא רק הוציא אותה להתפעל ממנה לכמה רגעים והחזיר אותה חזרה למקומה ביחד עם התמונות של הכלב שלו והגרביים הנקיות. מחר הוא ימשיך לחפש במקומות אחרים, אולי הוא אפילו יתלה מודעות, אבל כרגע לפחות נקודת אחיזה אחת הגיונית הייתה לו במציאות. השפיות שלו עדיין הייתה בתיבה.

כתבתי את זה היום בבוקר אחרי שנכנסתי לתחנת המשטרה לחפש את תעודת הזהות שלי שנעלמה לה באורח פלא וראיתי את הקופסה הנהדרת שהייתה לשוטרת בתחנה.זה הסיפור הראשון שאני כותבת מאז כיתה ה' בערך, אז תיהיו סובלניים. חשבתי שכתיבת סיפורים היא סוג הדברים שאמנים מיוסרים נוטים לעשות, למרות שכתיבת רומן הייתה כנראה הישג מרשים יותר לרזומה. אבל ניחא.

קסניה