יום כיפור מתקרב ומגיע כמו בכל שנה, רק שהשנה מציפה אותי הרגשה שמבחינתי היא הרבה יותר טעונה.
נכון שאני צמה כבר 5 שנים, אבל השנה אני אצום לא כי כולם עושים את זה, לא כי עשיתי את זה גם שנים קודמות ולא כי אני רוצה "להתנקות".
אלא כי אני רוצה להתנצל.
להתנצל בפניכם חבריי, מכריי, אבל בעיקר בפני אדם אחד, יחיד, שאני לא בדיוק מכירה אבל מרגישה כ"כ חלק ממנו.
הוא הפך להיות חלק מאוד משעותי בחיים שלי, במיוחד בשנה האחרונה, האדם הזה הוא גלעד.
מלקום בבוקר ולחשוב עליו,
מלהתפלל לפני שאני הולכת לישון שרק יהיה בריא ושיחזור כבר,
מלנשק מזוזות,
מלכתוב מכתבים לראשי ממשלה,
מלבכות,
מלהתגעגע [גם כשלא נפגשנו ואנחנו לא מכירים],
מלהרגיש כ"כ אשמה במה שהוא עובר.
גלעד, סלח לי על כך שאתה נאלץ לעבור ימים ולילות בבור החשוך והנורא הזה.
בחגים אצליניו במשפחה, מרימים כוסית עבורך, מתפללים שבחג הבא כבר תהיה פה חזרה, מקווים שאתה שורד את כל הנוראות.
מחכים לראות אותך.
לי אישית, קשה במיוחד. אני נשברת מלחשוב עלייך, מלראות תמונה שלך, מלשמוע את הורייך הזועקים, הדואגים לשלומך, המתים כבר לראות את חיוכך.
גלעד, סלח לי שנקלעת בין אנשים סוציומטים שפושעים, גונבים וממשיכים בחייהם, גם כשאתה שם.
סלח לי שאני ממשיכה בסדר יומי, יוצאת, צוחקת, מחייכת ולפעמים אף שוכחת לרגע שאתה שם, כ"כ הרבה זמן, לבד.
סלח לי שאין ביכולתי לעשות דבר למען שיחרורך.
לפני יומיים קניתי חולצה, ואתה על גבה, לצד תמונתך מופיע הכיתוב "גלעד עדיין חי".
גלעד, נשבעתי לבוא לבקר כשתחזור.
אני כבר כ"כ מחכה לזה.
רק תהיה חזק וסלח לי על כל אלה. תהיה בריא ותחזיק מעמד, אנחנו, האזרחים, לא נשקוט עד שתחזור.