בבוקר היום, לשם שינוי, עשיתי משהו שאני לא נוהגת לעשות, פתחתי עיתון.
אולי אני אשמע קצת צינית, אבל קראתי שתי כתבות, אחת מדהימה, מרגשת, חמה והשנייה הכי רחוק מהראשונה, צבועה, מחרידה, מבישה.
הנושא הראשון עליו קראתי היה ריאיון עם גברי בנאי, שסיפר על רגשותיו הקשים אחרי שאיבד בשנתיים האחרונות את אחיו יוסי, את פולי, חברו ולאחרונה גם את אחיו, חיים.
הריאיון אותו ריגש אותי עד שהבנתי את כל מחשבותיו והזדהיתי איתן, הריאיון היה פתוח כ"כ, הבנתי כמה באמת קשה לו.
"אני מרגיש שבשנתיים האחרונות כוס הייסורים שלי גדושה, עד שאני כמעט מתחנן: חכו רגע, חכו עם שיירת המתים האינספית הזאת, תגידו למלאך המוות שיעצור, כולם עוזבים אותי. עוד אני מתאבל ובוכה על פולי, בא הסיפור של חיים."
להוריו של גברי, בכורה ומאיר בנאי, נולדו 7 בנים ובת, רק שניים מהם, יצחק וגברי, עדיין בחיים.
גברי מסביר, "בהלוויה של חיים, כשראיתי את כל שבט הבנאים העצום, זה מילא אותי שמחה. אני חושב שהתמזל מזלי שנולדתי למשפחה כזאת. אבא שלי היה ירקן וגרנו מעל לחנות בשני חדרים. זה היה בית דתי, אבל לא פנטי. היה בו עוני, אבל עוני של אנשים מאושרים."
כמה חזק צריך ליהיות כדי לדעת להגיד את המילים האלה, כ"כ ריגש אותי לקרוא את הכתבה, לשמוע קצת מהעבר שלהם, כמה שלא היה להם קל, כמה שהם סבלו ואיבדו הרבה בדרך. כמה שלא תמיד, כמעט אף פעם, לא יוצא לנו, לציבור, לחוש באמת את אותם רגשות עמוקים שקיימים ברגעים אלו ממש אצל משפחות רבות וגם אצל משפחת בנאי המפורסמת שרוב רובה הם אנשים "מפורסמים" ומוכרים.
צריך רק לרגע לעצור, לנסות להבין באמת. לא לקחת פטירה של אדם כמובן מאילו ולומר "במוקדם או במאוחר כולנו נמות, אז הוא מת עכשיו..." מאחורי כל מודעת אבל שנטלית, ישנם אנשים רבים, משפחה, חברים, מכרים, שכואבים ומתאבלים.
הכתבה השנייה שקראתי הייתה על שמיניסט מהרצליה, בשם אודי, שהחליט שלא לרוחו להתגייס לצה"ל, שזה "לא יעשה לו טוב".
"אני," מכריז אודי בפסקנות, "לא מתכוון להתגייס לצבא, פשוט כי אני לא רוצה לוותר על החופש שלי."
עוד הוא אומר, "אני לא מאמין באופן עקרוני, בלחייב אנשים לתרום למדינה. אני לא האמנתי אף פעם ב'טוב למות בעד ארצנו', כי החיים שלי חשובים לי."
אחרי שהתייצב לצו ראשון, אודי הוסיף, "פישלתי במכוון בכל התשובות במבחנים הפסיכוטכניים, כדי שבעיניי הצבא אני אהיה דפ"ר. זה עדיף לי. אני לא מסתכל על עצמי כאילו אני מתחמק מצה"ל. אני מסתכל על זה כאילו אני בוחר שלא לשרת בצה"ל. זה פשוט כרוך בהתחמקויות פרקטיות."
הקושי המשמעותי היה עם אחותו הטייסת של אודי, "זה קשה, היא לא הסתירה את זה שהיא חושבת שזה לא בסדר. היא ניסתה לשכנע אותי, בעיקר מהפן האידיואולוגי של למה היא מאמינה שמאוד חשוב להתגייס לצה"ל. היא דיברה איתי על ערכים וכל זה."
כשאודי יוצא לקב"ן במטרה להשיג פטור מצה"ל הוא יצא ברישול, לא מגולח. בכוונה. "אני מנסה להציג תדמית שתגרום לקב"ן להבין שהוא יותר רוצה אותי מחוץ למערכת מאשר בתוך המערכת. יש אגדות כאלה, שאם תיכנס ותגיד שאתה מדמיין נמלים ותעשה כאילו הן קופצות על השולחן, תוכל להשתחרר. אפשר גם לבוא בלבוש של אישה ולהיראות כמה שפחות אטרקטיבי בעיני הצבא."
השבוע אודי ועוד 6 נערים אחרים החליטו לצאת להפגנות נגד הצבא ופשוט לבחור יום אחד שבו ייכנסו יחד לכלא באופן מאורגן.
אודי אומר, "אני מוכן לשלם את המחיר של ישיבה בכלא, אם אני רוצה לצאת מהצבא, אני רוצה לעשות את זה עם אמירה."
אותי החריד שמאחורי המעשים המבישים האלה עומד אירגון בשם "פרופיל חדש" שהדריך את אודי במעשיו ואמר לו איך ומה לכתוב כדי שיזומן לוועדה.
במהלך הריאיון אודי מסביר שהוא הומו שהוא מרגיש אזרח סוג ב'. מבחינתי עצם זה שהוא פועל בשביל להתחמק משירות, שמשקר במצח כ"כ נחושה, שמנסה לגרום שירחמו עליו, זה מה שגורם לו ליהיות אזרח סוג ב' ולא עצם זה שהוא הומו.
מבחינתי, אנשים שלא מסוגלים לתרום טיפה, למדינה, לא ראויים לחיות כאן. ישנם כ"כ הרבה אנשים שעברו את השואה, ישנם כ"כ הרבה אנשים שהגיעו לארץ והקימו מדינה, ישנם כ"כ הרבה אנשים שנהרגו במלחמות, ישנם כ"כ הרבה אנשים שלנגד עיניהם ראו את חבריהם נורים ונפגעים. ישנם כ"כ הרבה אנשים שעברו את התופת הזו. וכן, הכל כרוך בזה, הכל מתחיל בזה.
במיוחד כשלא מזמן חזרו אודי ואלדד, בארונות, אחרי ששירתו בצבא. במיוחד, כשעדיין, גלעד, נמצא בשבי, חי, סובל, בחושך, ללא החופש שלו, ללא משפחתו. וכל זה עובר עליו משום שהיה לו חשוב לשרת, משום שהגן על אדמתנו, על מדינתינו, עלינו. וגם עליך, אודי.
כשאני שומעת על אנשים שמשתמטים, כמו הסיפור של אודי, כשאני שומעת שבכל שנה, בממוצע 27.5% מהקהילה שלנו, מחליטה לא להתגייס לצבא, זה מרתיח אותי.
איך יכולים ליהיות אנשים כאלה אדישים, אטומים? שלא מוכנים לשנות לתקופה את סדר חייהם, שלא מוכנים לפעמים אף להקריב, שלא מוכנים להניד אצבע עבור מדינתם, שמתכננים להמשיך לשבט בספא בבית ובתי קפה, להתמתח ולהעביר את יומם כרגיל...
בתחילת הכתבה היה כתוב, "אודי, בחולצת טריקו לבנה ועליה הכיתוב "מכתב השמיניסטים", מסתובב בחגיגיות טווסית בין העוברים והשבים, נוטף זיעה ומניף בגאווה שלטי מחאה נגד הגיוס לצה"ל. רוב האנשים חולפים על פניו בלי להביט בו, אחדים עוצרים להתווכח. אחד יורק לכיוונו." גם אני הייתי מגיבה ככה, הגועל שבהשתמטות, החולשה שבה, אני מלאת גועל כלפי אותם אנשים כאלו שבוחרים בדרך הקלה, בדרך של להתעלם ולהמשיך כרגיל.
רק אתמול יצא לי לדבר עם אבא שלי, הוא סיפר לי שבאו אליו שתי בנות בנות 18 לריאיון עבודה, כשהוא שאל אותן מה עם צבא הן ענו לו שהן דתיות. אבא ענה להן "אז מה, אתן יודעות כמה דתיים יש בצה"ל?" והן ענו לו שהן עושות שירות לאומי בבית לוינשטיין.
אני לא יודעת אם באמת יש להן סיבה לא להתגייס, ואני מודעת לבעיה שיש אצל הדתיים בלשרת בצה"ל, אבל עצם זה שהן מתנדבות ומשנות אפילו קצת את סדר יומן, מבחינתי זה מראה שאכפת להן ושהן לא ממשיכות כרגיל.
אני יודעת שיש עוד 3 שנים עד שאני אתגייס, אבל אני בשוף פנים ואופן, בשום מצב, לא מתכוונת להשתמט, אני גם יודעת שלאף אחד מחבריי לא עברה בראש מחשבה שכזו, אני חושבת שהעקרונות עליהם גדלנו חזקים יותר ושהם מסבירים מצויין כמה שהתרומה שלנו בשירות הצבאי חשובה למדינה.
במיוחד גם שאני מכירה יותר ויותר אנשים שהתגייסו השנה לצה"ל.
קראתי היום גם בבלוג של ילד בשם דניאל סויסה, הוא כתב מכתב לאריק זאבי, מכתב מדהים לדעתי.
אני ממליצה לכולם [!!!] להיכנס לקישור שפה.
כל מה שהוא כתב, אלו בדיוק גם רגשותיי. ומעבר לזה, תיכנסו לכאן גם, זהו ריאיון בוידיאו עם אריק זאבי אחרי שהפסיד את המדליה.
מרגש כמה שהאדם הזה הוא לא כמו כולם, לוקח את כל מה שקורה על עצמו בלבד ולא מאשים האשמות אחרים.
זה פוסט שמאוד היה חשוב לי לכתוב אותו.
יצאתי מלאת רגשות אחרי הקריאה הבוקר בעיתון וגם בבלוג של דניאל.
ושוב, לפני שנגמר החופש..... להספיק:
• ללכת לסרט וולE [חמוד אבל משעמם]
• ים [אולי ברביעי]
• באולינג
• קורס קיץ [התחיל]
• עבודה במת' [התקדמתי, טיפ'לה]
• בגדים
• נעליים
• תלבושת אחידה [בקרוב]
• להיפגש עם חברים ועם מי שהכרתי
• לסדר את החדר [בקרוב]
• לפגוש את יוווווב המדהימה שלי D:
• לקרוא ספר באנגלית
• מחברות וציוד לשנה הבאה
• למצוא עבודה [לא בטוח]
• מפגש של הקבוצה אצל הבהמה. [לא בטוח]
זהו להפעם, מקווה שקראתם, זה באמת אחד הפוסטים היותר חשובים שכתבתי.
תתעלמו מכמה שזה נראה ארוך.
כולם צריכים לקרוא על הנושאים האלה מבחינתי.
שבת שלום לכולם, אורן. (: [16:32]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
- 100 ש"ח.