08/12/10 חצות יום רביעי, בשמירה משעממת לחלוטין בבסיס.

עזבו את העובדה שהוא הבן של זאוס מלך האלים,

בדרך לא דרך החיים הציבו את הרקולס כחצי בן תמותה במקום שאליו אינו שייך.

הוא עבר מסכת עינויים והיה צריך להוכיח את עצמו כגיבור,

כדי לחזור לחיות כאל בהר האולימפוס- המקום אליו הוא שייך.

בסופו של דבר אחרי שהוכיח לכולם שהוא גיבור, והייתה לו את האפשרות לזכות בחיי אלמוות-

הרקולס ויתר על כך בשביל לחיות עם אהובת ליבו.

הפואנטה שלי בכתיבה על הרקולס, היא שאפשר איכשהו להשוות את סיפור הרקולס לקהילה שלנו.

בדרך לא דרך נגזר עלינו לחיות בחיים כפולים מרגע לידתנו,

עד ההבנה של נטיותנו המיניות וההתמודדות איתן ועם אורח חיינו הסטרייטיים במקביל.

אנחנו נרגיש תחילה לא שייכים בכל מקום שהוא,

עד שנדע להוכיח את עצמנו כאנשים הראויים להערכה בלי קשר לנטיותיהם המיניות.

בסופו של דבר אחרי שנוכיח את עצמנו בערכיותנו,

ונמשיך בדרכנו בלי להכנע לסחיטות החברה ההטרוסקסואלית,

תינתן לנו הלגיטימציה שחיכינו לה, ואיתה, בתקווה גם האהבה.

הרקולס, כמו עוד רבים מסרטיו הטובים של דיסני,

מדברים על גיבורים שמנסים למצוא את מקומם בעולם,

תחת לחץ מאנשים שאומרים להם כל הזמן עד כמה זה בלתי אפשרי.

בסרט הזה שנקרא החיים שלי- אני השחקן הראשי שכל כך עייף מחיפושים.