קטל בדרכים

ראיתי את כל הרעש סביב הסיפור של אומנות הפיתוי ואני לא מבינה מה הקטע.

באמת. זה נורא קל.

קודם כל מרחרחים את הטוסיק שלו,

אחר כך עומדים בשקט ונותנים לו לרחרח.

זה מה שנקרא הבייסיק.

אחר כך מכשכשים בזנב קצת שהוא יבין שהכל סבבה.

אם הוא מרחרח באגסיביות אפשר לסמור ולנהום קצת (או במיקרים קיצוניים לנבוח עליו).

אם הוא זורם מפנים אליו שוב את הטוסיק ומרימים את הזנב.

יש לו ביצים? הוא יעלה. אין לו ביצים? מציעים לו לשחק בתופסת או במקל.

מקל זה תמיד עובד. גם כדור זה טוב. 

אבל אל תאמינו לכל השטויות שכתובות בביגלה. אף אחד לא חולק בעצמות. 

אז אחרי שכתבתי את השורות האלו החלטתי לנסות את השיטה על רעל החתול שלנו וזה מה שקרה.

רעל: קטל, בחייאת האישה שמביאה לנו אוכל, עוד פעם את מחרחת לי את הטושון אני עושה לך כיפה אדומה. תפנימי, יש כלבים שלא אוהבים את זה.

אני: רעל, בפעם המאה אלף, אתה חתול.

רעל: את עושה הכללות והולכת סחור סחור. זה שיש חתולים לא אומר שגם אני כזה. 

אני: אז מה בעצם הגישה שלך לאומנות הפיתוי.

רעל: עזבי אותי. אני בקשר מונוזיגוטי כבר כל כך הרבה שנים שאני לא זוכר. 

אני: מונוגמי.

רעל: מה?

אני: קוראים לזה קשר מונוגמי. 

רעל: לא, לא. מונוגמי זה משהו שקשור לחטיפים האלו. נו... ציפורים!

אני: לא מונוגמי זה קשר בין שני אנשים וזהו. רק שניים. 

רעל: אני לא איש. 

אני: מה קשור?

רעל: אז אני די בטוח שלכלבים יש מילה נפרדת לזה.

אני: כלבים הם לא מונוגמים.

רעל: שוב, את עושה הכללות. זה שיש זרם אחד לא מונוטאיסטי, זה לא אומר שהיתר כאלה.

אני: מונוטאיזם זה אמונה באל אחד.

רעל: לא, נזכרתי עכשיו מה זה. זה הזה עם הקרניים שרץ במבוך.

אני: מינוטאור. 

רעל: לבריאות. אגב, מה הקטע הזה שלך יש בלוג ולי אין?

אני: אם היית כותב בלוג הוא היה לא מובן, רדיקלי ומוזר ברמות. חוץ מזה אני הכלבה של אמא שהיא אחראית על הבלוגים ואתה החתול של אבא שאחראי על דברים אחרים.

רעל: נניח רגע בצד את זה שקראת לי חתול. על מה אבא אחראי?

אני: על טיולים עם הכלבים למשל.

רעל: לא נכון. הוא לא מטייל איתי.

אני: כי אתה לא כלב.

רעל: שוב, אלו הכללות בוטות ולא מבוססות.

אני: אתה זוכר על מה דיברנו?

רעל: כן. על טונה.

אני: לא על נקניק?

רעל: גם הולך.