יצאנו מהבית אתמול בלילה, אני ואת, והתחלנו ללכת. בעצם, אני קודם, ואת אחריי. מחכה שאגיד לך לאן פונים, כל הזמן מביטה לי עמוק באישונים, עם עינייך הירוקות והמהפנטות. הלכנו, את ואני, אני שמעתי מוזיקה ואת פשוט הלכת איתי. כשכלב נבח לרגע נבהלת ועצרת, אבל במבטי הבטוח אמרתי לך להמשיך ולבוא איתי, מבטיחה שלא יעונה לך כל רע. המשכנו ללכת, ואישה אחת שהלכה גם היא, עצרה אותנו ואמרה לנו שזה פשוט מקסים, שאנחנו הולכות ככה ביחד. המשכנו ללכת. בעליות ובירידות החדות, היה לך קצת קשה, אבל נתמכנו זו בזו ועשינו את זה ביחד. היה לי כיף ללכת איתך, אני נהנית מהדרך שאת תמיד עושה איתי לכל מקום שאליו אני הולכת. אני מקווה שיש לנו עוד הרבה זמן ביחד, והדברים הקטנים האלו רק מוכיחים לי כמה שאת דבר מקסים. אני לא חושבת שאת תקראי את זה, או שאת יודעת לקרוא בכלל, אבל אני בכל זאת אגיד את זה, רק ליתר בטחון. את הדבר הכי טוב שקרה לי בשנה האחרונה. ומי היה מאמין שאת בכלל רק חתול. 

עד כאן, שיזע