לפני הרבה שנים, בערך שהייתי בכתה א', היה לאמא שלי חבר.
זו הייתה מערכת יחסים מאוד רצינית, השכרנו ביחד איתו ועם הבנות שלו בית ואמא שלי והוא עשו "חתונה", לא משהו רשמי, הם פשוט מבחינתם היו כמו בעל ואישה.
תמיד חשבתי שהוא בן אדם מקסים,
תמיד יצאנו איתו לטיולים בכל רחבי הארץ, הוא תמיד בישל לנו והכין לנו ארוחות בוקר בימי שבת ותמיד הוא שר לנו שירי ארץ ישראל.
הוא תמיד היה מצחיק וסיפר בדיחות (אפילו שהם לא היו לגילי) ובאמת אהבתי אותו מכל הלב.
כעבור כמה שנים (התקופות זמן התבלבלו לי ממש) אני זוכרת שאמא והחבר היו בבית לבד וגם אני הייתי, הם חשבו שהייתי עם אחים שלי בגן שעשועים אבל הייתי בחוץ בגינה.
אני זוכרת שנכנסתי הביתה מכיוון הגינה האחורית, ושם ראיתי את החבר של אמא שלי מרביץ לה. ראיתי את אמא שלי כמעט מתרסקת על הרצפה מהמדרגות.
אני זוכרת את הרגע של אחריי, שהייתי קפואה ומבוהלת ואז הם פתאום קלטו אותי. אמא התחילה לצעוק לי, "מיה! מיה!" ואני כל כך פחדתי והייתי כל כך נסערת שפשוט רצתי מהבית וברחתי.
בסוף חזרתי הביתה. אמא והאחים שלי היו בבית לבד והאווירה הייתה כל כך מתוחה, מהמתח הזה שממש מרגישים באוויר.
אני זוכרת שאמא שלי שמרה על קור רוח, כמו תמיד היא האישה החזקה שלא מראה סבל ואף פעם לא בוכה.
אמא אמרה לכולנו להכנס למכונית כי היא לא רוצה להשאיר אותנו לבד, ואז נסענו לתחנת המשטרה.
הדחקתי את כל התקופה של הבית משפט, ואת כל המעבר של החבר של אמא שלי והבנות מהבית שלו.
זה פשוט היה כל כך טראומתי בשבילי, לראות מישהו מכה את האמא שלי, לראות מישהו שאמור לאהוב אותה כל כך, וזה מה שהוא עושה לה?
לראות את האדם הכי חשוב לך בחיים חסר אונים.
הרבה שנים אני מנסה לא לחשוב על זה, ועובדה שעכשיו אני בת 16 ואני עדיין חושבת על זה.
לאחרונה אני חושבת על זה הרבה, כל יום ואפילו כמה פעמים ביום, הבעיה היא שאני חושבת על זה זה מופיע כמו פלאשבק, אני פשוט רואה את אותה סיטואציה מול העיניים ואני לא מסוגלת לחשוב על משהו אחר.
זה משגע אותי. הלוואי ולא היה לי זיכרון כל כך טוב. אני רוצה לשכוח, אבל אני רוצה גם לזכור.
אני לא מדברת על זה, יש לי הרבה שלדים בארון אבל זה אחד שקבור שם כל כך הרבה שנים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סקס סמים וטל מוסרי
ולהיות מסוגל לזוז כמו בן אדם נורמלי זה הקלה.
