המנחוס הקוסמי זה כאן

גלי לא הייתה האהבה הראשונה שלי. היא גם לא הייתה הכי יפה. אני חושב שהיא הייתה הכי חכמה, אבל בשביל אנשים כמוני מה שחשוב זה הרגש, ולא השכל. 

נפגשנו בכנס שהיא קראה לו "הספרות העברית- מנין, לאן, ולמה היא כל כך גרועה", כך שמעתי אותה אומרת על הבאר לחברה שבאה איתה. האגו הגברי שלי מיד התקומם, למה מי היא, עוד אחת מהבחורות הרגילות האלה עם עבודה מסודרת וחיים בורגנים, מה היא מבינה בכלל באומנות, ומי היא שתכנה פיסות ממני בתואר "גרוע". נזכרתי בעינת, המיתולוגית, שכמחווה להערצה שלה שילבתי את דמותה בספרי האחרון. שמה את הרגילה הזאת בכיס הקטן, וגם הרבה יותר יפה ממנה. פתאום נשטפתי בגל געגועים עז לעינת. רציתי שהיא תהיה שם איתי, תנופף בשיער השחור הארוך שלה מול הרגילה ותיכנס בה כמו שרק עינתי שלי, הלביאה, יודעת. אבל עינתי ואני כבר לא ביחד, ואין מי שילחם על כבודי חוץ ממני, ובכלל, אני גבר, ילד גדול, אני לא צריך אף אחת שתשמור עלי. 

ניגשתי אליה. רציתי להביך אותה, לשחק קצת ואז לזרוק לה בסוף שאני אחד מהסופרים הגרועים שהיא ירדה עליהם, או אולי להגיד לה ישר בפנים שהבעיה היא אצלה ולא אצלנו, אבל לא הצלחתי לבחור בין גישה מצ'ואיסטית לבין גישה ג'נטלמנית, חשבתי יותר מדי, ומה שיצא בסוף היה די מגוחך. נעמדתי  בינה לבין חברה שלה, הסתכלתי עליה, הסתכלתי על החברה, שתיהן הסתכלו עלי בחזרה, ואז איזה אידיוט דחף אותי מאחורה ומעדתי ישר לתוך הקולה שלה שנשפכה עליה ועלי.

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, איזה שלומיאל, במקום לצאת גבר שרמנטי, נתקעתי כמו איזה עמוד בינה לבין חברה שלה, ובסוף שפכתי עליה קולה. היא הסתכלה עלי במבט שלא יכולתי אז לתאר ואמרה "אוי, התלכלכת לגמרי, אני מצטערת". ואז ראיתי אותה בפעם הראשונה. היא עדיין נראתה לי רגילה, אבל משהו בעיניים החומות הרגילות האלה היה כל כך טוב, שהמשורר שבי התחיל מיד לכתוב עליה חמישה שירים בו זמנית. “לא, אני מצטער, מעדתי, אני לא מאמין, את כולך מלאה קולה" “לא לא, אני מצטערת, זה ממש החליק לי מהיד", “לא, אני מצטער" “לא, אני" “לא לא, אני" “טוב נו, שנינו מצטערים. אני מקווה שיש לך חולצה להחלפה". הייתה לי יותר מאחת. לה לא הייתה, הצעתי לה את הסוודר האדום שלי, והיא, להפתעתי הסכימה. “זה לא שרציתי לבוא אחריך לחדר, באמת הייתי דביקה ולא הייתה לי חולצה להחלפה, גאון!” היא אמרה לי חודשיים לאחר מכן כשסוף סוף אזרתי אומץ והחלטתי לחפש את מספר הטלפון שלה. כשנפגשנו  שוב הקנטתי אותה שהיא צדה אותי בכנס ואז נטשה אותי לאנחות. “ולראיה, נשארתי בחוץ וחיכיתי בסבלנות עד שתביא לי אותו, ואז הלכתי. ובכלל, אתה זה שלא התקשר חודשיים אחרי שנתת לי חולצה ודיברת איתי לילה שלם על הבאר, אתה עוד מתלונן שהמסרים שלי היו לא ברורים?”. ככה היא הייתה, לא לגמרי מושגת, לא לגמרי ברורה, כמעט תמיד לוחמנית, ומתחת לכל זה, טובת לב בצורה שעד אז לא הכרתי.

“גלי", אמרתי לה בערך בשעה השמינית אל תוך הדייט הראשון, “אני חושב שהייתי מוכן להפקיד את החיים שלי בידיים שלך". היא הסתכלה עלי במבט הסרקסטי שלה שנורא אהבתי ואמרה "מילים גדולות לילד קטן. ולמה זה?” “כי את טובה גלי, את טובה" ואז בכיתי. חשבתי תוך כדי הבכי שאני בטח נראה נורא עלוב, ואיזה מן גבר אני שבוכה ליד בחורה בדייט ראשון. חשבתי שאחרי ההתפרקות המגוחכת הזו אין סיכוי בעולם שהיא תרצה אותי, גם אם היא הייתה אמא תרזה היא לא הייתה רוצה כזו רכיכה יבבנית לצידה. הרמתי את העיניים כדי לבדוק כמה נזק עשיתי, וראיתי אותה שוב, העיניים החומות הטובות האלה שלה היו מלאות דמעות, היא הסתכלה עלי, חייכה ואמרה בשקט "אייל, זה הדבר הכי יפה שאמרו לי בחיים. תודה". באותו רגע כבר לא היה לי אכפת שאני יושב ליד בחורה בגן ציבורי עם כל המטר תשעים שלי, ובוכה כמו ילדה קטנה, לא היה לי אכפת שהפנים שלי אדומים ושיש לי נזלת של בכי, לא היה לי אכפת שאני אומר דברים מטורפים לחלוטין כמו “אני חושב שנתחתן". הרגשתי את זה כל כך חזק באותו רגע, כמו שידעתי שיש לי שתי רגליים ושתי ידיים, כמו שידעתי שהשמש תזרח מחר, ככה ידעתי שאנחנו נתחתן. סיפרתי לה על אבא שלי, הסופר הדגול, שאף פעם לא דיבר איתי אבל תמיד דאג שאדע שהוא לא מרוצה ממני, ועל אמא שתמיד הייתה הצל שלו בבית, סיפרתי לה גם על עינת שהייתה כל מה שרציתי אבל לא הצלחתי להרגיש שאני איתה באמת. ידעתי שאני יכול לספר לה הכל, והיא תסתכל עלי בעיניים הטובות שלה ותתפוס אותי בכל פעם שאפול, היא תרים, תיתן נשיקה על הפצע, תלטף את הראש ותגיד בחיקוי הפולני שלה שהמציאה במיוחד בשבילי "אויש מתוק שלי, אתה פשוט מפלצת. מזל שגם אני". 

גלי הייתה הסלע שלי. היא הייתה מוכשרת כמעט בכל דבר אבל אף פעם לא גרמה לי להרגיש שאני פחות ממנה, למרות שהיה לי ברור שלפעמים אני פחות, הרבה הרבה פחות. מתחת לחזות הנורמלית שלה גיליתי נפש סוערת למדי, וכשאמרתי לה את זה היא צחקה ואמרה “אני מצליחה איכשהו להשתלט על עצמי, בקושי, רוב הזמן, אבל שתדע לך, לפעמים אני בלתי נסבלת". לא האמנתי לה. גם אם לפעמים היא סוערת, איך גלי שלי יכולה להיות בלתי נסבלת?  אם כבר אני בלתי נסבל, אני בן ארבעים ועדיין לא יודע מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. גלי אמרה שגם היא ככה, אבל בניגוד אלי היא מעולם לא רצתה להיות גדולה, ולמה בכלל להיות גדולים אם אפשר להיות ילדים כל החיים, בסך הכל צריך עבודה עם שכר מינימום, וחבר אחד טוב. “אז למה יש לך קריירה?” הקנטתי, “ולמה את מנגנת בקלרינט? ולמה יש לך סוכן ביטוח? ולמה את רוצה לקנות דירה? אלה לא בדיוק דברים של ילדים" “מה זאת אומרת, טפשון" היא חייכה, “אני מנסה לפתות אותך להיות חבר אחד טוב שלי”. גלי. אומרת את האמת בפנים ויודעת שאין לך מושג אם היא הייתה רצינית או לא, ואם תשאל היא תענה "תתאמץ - תבין”. לפעמים לא הצלחתי להבין אם היא צוחקת איתי או עלי, גם לא היה אכפת לי, רק שתצחק, שאני אדע שאני עושה לה טוב לפחות כמו שהיא עושה לי, גם אם זה אומר להיתקע בעמודים ברחוב כי כל כולי מרוכז בה. 

אני חושב שהיא אהבה אותי. אני יודע שכן. כמו שאני יודע שאכזבתי אותה. כמו שאני יודע שזה לא הגיע לה. זה לא הגיע לה, לגלי שלי, לסלע שלי, לאישה המדהימה הזו, ושוב אני בוכה כמו ילדה קטנה.

אני זוכר את היום ההוא שהיא דפקה על הדלת שלי בלי התראה. פתחתי, וראיתי מולי גלי שאני לא מכיר, שיער סתור, עיניים אדומות מבכי, כל כולה אומרת בהלה וזעקה, אבל כמו תמיד, מאופקת. הערצתי את התכונה הזו בה. “אפשר להיכנס?” שאלה בשקט, “בטח, בטח, מי יכנס אם לא את" עניתי מיד. היא אף פעם לא באה אלי בלי להודיע, תמיד כיבדה את המרחב האישי שלי, שהלך ותפס יותר מקום ככל שהתבגרתי. הצעתי לה לשבת. הבית היה מבולגן, סידרתי אותו רק כשהגיעה לבקר, והכל חזר לסורו זמן קצר אחר כך, חשבתי שאולי הבלגאן שלי ירתיע אותה, אבל מכיוון שהיא זו שבאה בלי להודיע, זו בעיה שלה. הצעתי לה לשתות “קפה או תה?”, והיא הישירה אלי מבט ואמרה "אני חושבת שהסתבכתי. סיבכו אותי בעבודה. זו לא אשמתי. אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת מה לעשות", חיבקה את עצמה והתחילה לבכות ולבכות, ואני פשוט עמדתי שם, ביד אחת קופסת קפה נמס עלית, וביד השנייה קופסת תיוני ויסוצקי, ושתקתי.

גלי הייתה כימאית ב"טבע" והייתה אחראית על בקרת איכות של מוצרים הומאופתים, היא סיפרה שמישהו לא שם לב לטעות באחת הפורמולות החדשות, וכשגילו בסוף את הטעות, האחראי התחמק והאשימו אותה. “אתה לא מבין, מדובר במיליוני שקלים לכל הפחות, לא רק שהולכים לפטר אותי, אני גם לא אמצא עבודה בתחום כי ידאגו להכפיש אותי כמו שצריך, והם גם יכולים למצוא דרך יצירתית לגבות ממני את ההפסדים, וזו בכלל לא אשמתי!” היא המשיכה לבכות עד כמעט אפיסת כוחות, עם כל הגוף, עם דמעות אמיתיות. באותו רגע רציתי לקום ולנסוע לעבודה שלה, לתפוס את האחראי, את הבוס, את מנכ"ל "טבע" ואת שר הבריאות, ולפרק כל אחד ואחד מהם לגורמים, איך הם מעזים לגרום לסלע שלי להתנפץ? איך זה יכול להיות שהאישה שלי, האדם הכי חזק שאני מכיר, יושבת על הספה בסלון שלי ולא מצליחה להפסיק לבכות כבר רבע שעה? “גלי, תקשיבי לי, יהיה בסדר, אני לא יודע בדיוק את הפרטים הקטנים אבל אני מבטיח לך שיהיה בסדר, אני אוהב אותך, וביחד אנחנו יכולים להתגבר על הכל". היא הפסיקה לבכות לכמה רגעים והסתכלה עלי, פניה רטובים מדמעות, ובקרירות המפחידה שלבשה לעתים אמרה "אייל, אתה פשוט גוש קיטש מהלך" ונתנה בי מבט מקפיא. ניגשתי למחשב והעליתי ביו טיוב את השיר של טיטאניק. “ועכשיו?” שאלתי. פתאום גלי שלי חזרה, מבעד לקרירות ולדמעות הפציע הצחוק המתגלגל שלה, והרגשתי שלא משנה מה, אנחנו נעבור את זה יחד, והכל באמת יהיה בסדר.

אבל הכל לא היה בסדר. גלי הלכה ושקעה, בהתחלה הייתה רק עצובה, אחר כך גם עצבנית ובסוף הלכה והסתגרה בתוך עצמה. העניינים בעבודה רק הלכו והסתבכו, וכשהופיעה יום אחד על סף דלתי, שוב, בלי להודיע, סיפרה שהשעו אותה ופתחו נגדה בהליכים משפטיים. “אייל, אני לא יודעת מה יהיה איתי, אני מתפרקת. אבל זה זמני איילי, מבטיחה, באמת, קצת בלתי נסבלת ואחרי זה אני מבטיחה שאני חוזרת להיות כיפית כמו פעם. אפשר להיכנס?” היא נכנסה, ושוב בכתה. לא ידעתי מה לומר לה, התסבוכת הזו נמשכה כבר חודש וארסנל הבדיחות שלי הלך ואזל, פשוט לא הצלחתי לגרום לה להרגיש טוב. 

התחלתי להתגעגע. להתגעגע לגלי שלי, בזמן שהיא הייתה לידי, להתגעגע לחיות שלה, לביטחון ולחיוך הרחב עם השן הקדמית השבורה בקצה, לתחושה שביחד אני והיא יכולים על כל העולם. התגעגעתי לפרפרים שהרגשתי כמה חודשים לפני, בכל פעם שידעתי שאני עומד לפגוש אותה, רציתי את הסלע שלי בחזרה, ובמקום זה מצאתי את עצמי יושב ליד בחורה דומעת שלא מפסיקה לחזור על משפטים כמו "מה הם רוצים ממני" ו"זו לא אשמתי". יום אחד הסתכלתי עליה בזמן שדמעה וחשבתי לעצמי שהיא די מכוערת ככה עם אף אדום ועיניים נפוחות. הזדעזעתי. שנאתי את עצמי על המחשבה הזו ולא הפסקתי להרעיף עליה מילות חיבה ועידוד כל אותו יום. אבל המילים כבר היו מאולצות, “אהובה שלי", “מתוקה" ו"יקירתי" כבר לא יצאו לי מהפה באותה טבעיות כמו קודם, ולאט לאט נעלמו כליל מהנוף שלנו. כל אותן מילים שהיא סלדה מהן בהתחלה, והכרחתי אותה לקבל, הפכו לזיכרון עמום. לחרדתי הרבה, היא חזרה להיות הבחורה הרגילה שישבה עם הגב אלי על הבאר, הבורגנית הממורמרת והאפורה שחשבתי שהיא לפני שהאידיוט ההוא דחף אותי בכנס. התחלתי לכתוב לה שיר, כדי להזכיר לעצמי מה היא בשבילי, ונעצרתי בבית הראשון אחרי שדימיתי אותה למגדלור שלי. מגדלורים לא בוכים לך על הספה.

אחרי כמה שבועות קשים גלי התחילה לחזור לעצמה. היא נלחמה בכל הכוח והוכיחה שהטעות לא הייתה שלה. ההליכים המשפטיים נעלמו כלא היו, וההשעיה בוטלה, והיא חזרה לעבודה והפסיקה לבלות את רוב זמנה איתי. רווח לי. סוף סוף העניינים בינינו יחזרו להיות כמו פעם, היא תחזור לצחוק ואני אחזור לנשום. היא הייתה מתקשרת אלי באמצע יום העבודה ומספרת לי על ה"התפתחויות האחרונות בחקירת המחדל האיום" כפי שקראה לו בצחוק, ובכל פעם שראיתי את השם שלה על הצג, נזכרתי בה יושבת על הספה עם אף אדום ועיניים נפוחות, והתכווצתי.

תהיתי אם היא שמה לב שאני מתרחק. לא הייתי בטוח אם היא חשה בשינוי שחל בי, לעתים גם אני לא חשתי בו, כיוון שעל פני השטח הכל התנהל כרגיל. עדיין דיברנו על חתונה כאופציה ריאלית, הלכנו יחד לטייל, אפילו פגשנו את ההורים שלה, אבל למרות שגלי חזרה לבסוף להיות אותה גלי, אני כבר לא הייתי אותו אייל. 

ערב אחד, כשחזרנו מארוחת ערב אצל חברים שלה, היא פוגגה את הספקות. הלכנו יחד ברחוב, יחד שהוא הכי לא ביחד שאפשר להעלות על הדעת, והיא לפתע עצרה ואמרה “אנחנו כמו שני זרים, אייל. איפה אתה? מה קורה לנו?” וכמו העירה אותי מחלום. איך יכולתי לדמיין בכלל שגלי שלי, הכל כך רגישה, לא תשים לב שאני מרוחק ממנה מאות קילומטרים, היא שמה לב לכל דבר המרגושה הזאת, אם היה לי יום רע בעבודה או משבר כתיבה היא הבינה את זה כבר מהשניות הראשונות של שיחת טלפון בינינו, “זה פשוט מאוד מתוק שלי, כשאתה במצוקה אתה מלהג יותר מהרגיל".

שתקתי. קיוויתי שאם לא אענה לה, הריחוק שלנו יהיה פחות ממשי, ובעיקר פחדתי לפגוע בה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני אהיה אחראי למטמורפוזה שלה מאישה חזקה ומרשימה לייצור חלש אדום אף ועיניים. הסתכלתי עליה ולא ידעתי מאיפה להתחיל. הובלתי אותנו לגן ציבורי לא רחוק מהבית שלי, ישבנו על ספסל, ודיברתי. 

דיברתי בקושי, ובכאב גדול, על התקופה האחרונה שהייתה לי קשה מאוד, שמהרגע שנפגשנו ראיתי בה מעל הכל שותפה. “את מבינה גלושה, בחיים לא היה לי דבר כזה. בחיים. היה קצת עם עינת, אבל בחיים לא הרגשתי ככה, שאני הכי אני בעולם, לאורך זמן. היו לנו ארבעה חודשים מדהימים גלושה, את הכי הכי, את הכי הכל, את כזאת מדהימה, באמת, אני התאהבתי בך לגמרי, לא ישנתי מרוב התרגשות כשידעתי שאני עומד לפגוש אותך יום אחרי, את חכמה ומצחיקה ומתוקה וכל כך טובה שבא לי לבכות, חשבתי שאיתך זה לא יקרה" עצרתי את שטף הדיבור והסתכלתי עליה בוהה ברצפה "אבל, אייל? אבל מה?” “אבל גלי" היססתי, “אני כבר לא אוהב אותך". 

שתקנו. גלי לא בכתה. היא המשיכה לבהות ברצפה ולנשום בקצב אחיד, לא מראה אפילו סימן קלוש של כעס או עלבון. רציתי ולא רציתי לומר לה את הפרטים הטכנים, שכשהתאהבתי בה לא ידעתי שיש בה את הצד התלותי הזה, שאני לא אוהב שמצרים את צעדי ופולשים לי למרחב האישי, שאני חייב אותו כדי לכתוב, והיא חיללה את המקום הזה, רציתי לומר לה שהיא הכי יפה בעולם כשהיא חזקה וחבל שהיא לא מבינה את זה, רציתי לומר לה שאני כועס עליה שמרוב שהפרשיה שלה תפסה את כל המקום בינינו, לא הצלחתי אפילו לספר לה שדחו את הספר שלי בהוצאה לאור. רציתי להכאיב לה, אבל לא רציתי שיכאב לה. רציתי לנער אותה ולהוציא ממנה לתמיד את הגלי העצובה והחלשה שהכרתי במשך חודש ולא נתנה לי מנוחה, שתצא הגלי הזו ולא תחזור, כי היא הורסת לי את כל שאר הגלי שפעם נורא אהבתי. לא אמרתי לה, אבל אני חושב שהיא ידעה, שלמרות שיש בה המון דברים שיכולתי אולי לאהוב, עם החולשה שלה לא יכולתי לחיות בשום אופן. 

“אז זהו, אייל?” היא שאלה בשקט, עדיין בוהה ברצפה. “אני חושב שכן", לא האמנתי שהמילים יצאו לי מהפה, אבל כמו שידעתי שיש לי שתי ידיים ושתי רגליים, וכמו שידעתי שהיה לילה, ככה ידעתי שזה הסוף. “גלי, גלושה, תגידי משהו" התחננתי. והיא עצמה את עיניה במשך דקה ארוכה, ולבסוף אמרה משפט אחד ששבר לי את הלב "אני הכי לבד בעולם עכשיו".

לא ראיתי אותה שלוש שנים בערך, מאז אותו ערב. היא פשוט קמה והלכה, ואחרי כמה ימים קיבלתי ממנה הודעת טקסט המבקשת להשאיר לה ליד הדלת דברים שנשארו אצלי, כמה דיסקים, מסרק וספר של דן בן אמוץ שהכריחה אותי פעם לקרוא. צייתתי. לא רציתי להכאיב לה יותר ממה שכבר הכאבתי, לא הגיע לה. 

"לא שיקרתי, גלושה, כשאמרתי לך שאת מדהימה בעיני, ואהבתי אותך באמת, אבל מה יכולתי לעשות, הרגש לא מציית לשכל מתוקה שלי, ואני לא יכולתי לעשות שקר בנפשי, עבר לי, כשאני לא אוהב אני לא אוהב, מה יכולתי לעשות? את הכל גלושה, כל הדברים הטובים, למה לעזאזל היית צריכה להיות גם כל כך חלשה ולהרוג לי את כל הפרפרים?” כתבתי לה עשרות פעמים, ולא שלחתי. בכל פעם ששקלתי לחדש איתה את הקשר נזכרתי בה יושבת על הספה שלי עם אף אדום ועיניים נפוחות, והתחרטתי.

במשך חצי שנה לא הייתי מסוגל אפילו להסתכל על אף אחת אחרת, אבל בסוף המשכתי הלאה. חזרתי לצאת עם משוררות ונשות רוח, כמו שהייתי רגיל, כמו שמתאים לי, לאדם שלא מוכן להתפשר על עוצמות של רגש, גם לא בגיל ארבעים ושלוש. 

מדי פעם אני יושב במרפסת שלי ומשקיף על הגן הציבורי בו ראיתי אותה קמה והולכת ויוצאת מחיי, וחושב שאולי היא הייתה הסיכוי האחרון שלי.