מהחופשה שלי באילת אני חוזרת עם רגשות מעורבים למדי, ויש לי סיבה טובה לכך. היה בחופשה הזאת את כל מה שהופך חופשה לחופשה מדהימה- הרבה שמש, ים, בנים חתיכים, צחוקים עם הבנות, והחופשה מהבחינה הזאת באמת לא אכזבה. היה כיף כל כך לחיות חמישתנו (אפילו הסתדרתי עם מישהי שכל השנה היינו בכאסח מטורף) ביחד, לקום לבריכה, בערב להתלבש כמו כוסיות על ולצאת לטיילת. זה עשה לי טוב במובנים של ביטחון עצמי, שהיה חסר לי מאוד בזמן האחרון.

אבל יחד עם זאת, קרה גם דבר שהביא אותי לשיאים חדשים של תיעוב עצמי. עשיתי טעות אנוש, טעות נוראה שאני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר במילים, בעיקר בגלל שאני כל כך מתביישת בעצמי. הייתי רוצה כל כך להתחבא מאחורי תירוצים של "זאת לא אני", אבל זאת כן אני, זאת אני במלוא האמת הפנימית שלי. אני כלבה. אני חרא של בנאדם. אני הבנתי את כל זה במהלך החופשה. האנוכיות שבי עלתה לרמות חדשות, פשוט החרבתי מהיסוד משהו שהיה חשוב לי כל כך. הפעם אין לי איך לתקן. בדרך כלל אני תמיד מוצאת מילה מנחמת, איזשהי הבטחה, ניחום, חיוך, בדרך כלל האנשים שאני פוגעת בהם חוזרים אליי, פשוט כי אני טובה בזה, טובה בלתקן את הטעויות שלי. אבל הפעם לא. הפעם אני מכה על חטא. מגיע לי, מגיע לי לסבול, מגיע לי להישאר לבד, מגיעים לי כל הדברים הנוראים האלה שבימים כתיקונם אני כל כך משתדלת עבורם.

אם אני אשאר לבד, אני לא אהיה עצובה, אני פשוט אחייך אל עצמי בחיוך עצוב של "מגיע לך, היית צריכה לחשוב על זה". אני פשוט מצטערת מעמקי נשמתי על הבנאדם המדהים כל כך שפגעתי בו. חבל שבמצב שלי ההצטערות והסליחה שלי שווים כקליפת השום.

בחזרה מאילת עצרתי בתל אביב לטובת ישיבת מערכת של העבודה שלי. היה לא רע, בעיקר התוודיתי אל הכותבים האחרים באתר. היו כאלה שהקסימו אותי, כאלה שקצת הרתיעו אותי, וכאלה שסתם הצחיקו אותי בתכונות המגלומניות שלהם. בסך הכל, העבודה הזאת זה אחד הדברים הטובים בחיים שלי, ואני שמחה על כל צעד קטן שאני עושה בה.

הלוואי ואני אפסיק להיות כל כך נוראית. הלוואי ואני אלמד מהטעות הזאת. הלוואי ובעתיד הכל ישוב להיות כמו שהיה לפני שטעיתי.

אני בספק אם משהו מהדברים האלה יקרה בזמן הקרוב, אם בכלל.

נעם.