את התקופה האחרונה מאפיינת בעיקר תחושה של בלבול. אני לא רגילה לחיות בחוסר כזה, עם עצבות משתקת שכזאת. אני לא מאושרת. פשוט לא. ואיזה סיבות יש לי להיות? יש ימים שאני קמה עצובה כל כך, ולילות שאני הולכת לישון כמעט בבכי. והמחנק הזה בגרון, והמועקה על הלב. עד עכשיו היה לי את מי להאשים- את עצמי, וזה היה מעט קל יותר, כי תמיד קשה לכעוס סתם. אבל עכשיו אני אפילו לא יודעת אם אני כועסת, אבל אני בטוחה שאין לי על מה להצביע. מה אני יכולה להגיד? שחברות שהייתה בשבילי כל כך הרבה הסתיימה לפני חודשיים, כשבכלל מסתבר שהיא הסתיימה לפני שנה כמעט. ומה אני יכולה להגיד? שאנשים לא טובים אליי. אנשים בסדר איתי, אבל אני מרגישה לבד נקודה.
רע לי. עצוב לי. זהו, נגמרו לי המילים, אין לי יותר מה להגיד. את ההבטחה שלי להיות בנאדם טוב יותר אני אמשיך לקיים, אבל עדיין עצוב לי. עצבות כזאת לא הרגשתי מאז כיתה ז' אני חושבת.
"לא טוב היות האדם לבדו" זה כל כך נכון.
אז עכשיו יצא לי פוסט משתפך. אני מודעת לעובדה שהבלוג הזה לא אנונימי לאנשים שמכירים אותי. אבל מה אני יכולה להגיד? רק את האמת. מעולם לא אמרתי דבר מלבד האמת. חטאתי, פשעתי, עשיתי אלף ואחת טעויות, אבל את האמת אמרתי תמיד.
אני לא נשברת. זה לא הסגנון שלי פשוט לזרוק הכל לפח. אם תראו אותי, עדיין תבחינו בחיוך ואולי בגלגול של צחוק. אבל מה אני יכולה להגיד? זה הכל מסיכה של רגשות כואבים שכמעט קשה לנשום דרכם. אני כועסת על כולם. פגעתי בעצמי, נפגעתי מאחרים. אני בתוך מערבולת של כאב ועצב. למישהו בכלל אכפת? לא. ואין לי את מי להאשים, רק את עצמי. בא לי לבכות על הטפשות שלי. בא לי לבכות על כל מה שהיה לי ועכשיו אין. נמאס לי לשנוא את עצמי, אבל האמת שאני מתעבת את מי שאני את המהות שלי. ואולי לא? אני אף פעם לא פעלתי ממניעים של רוע.
נמאס לי, ואין לי מה להגיד כי אני בקושי מצליחה להבין את המצב של עכשיו, ואת עצמי. אבל אני מבינה שפשוט רע לי כמו שמזמן לא היה. עצוב לי, ואני מתעטפת בעצב הזה, כי הוא המפלט האחרון שנשאר לי מהרגשת ריקנות שלופתת אותי בכזה. ואין לי מה להגיד. פשוט אין לי, כי כבר נגמרו לי המילים, ונגמר לי הכוח.
נעם.