פתאום אני אחרת \ דנה ק.
את היום הזה אני לא אשכח לעולם,
קשה להאמין שיהיה אפשרי אי פעם להוציא את הזכרונות המעיקים האלו מהראש.
אני לא אשכח את ההשפלה שחלפה על פניי באותם הרגעים,
הרגשתי חסרת תיקווה,מיואשת ומאוכזבת יותר מתמיד.
איך הייידים הקרות שלו עברו על גופי הטהור והנקי.
מאותו יום אני בן אדם אחר, ולעולם לא אשוב להיות מי שהייתי לפני כן.
כל הסיפור הזה התגלגל מכך שחברתי נועה הציעה לי לצאת איתה בצהריים לפגוש חברים שהכירה,
אני הסכמת לבוא איתה ולארח לה חברה, נפגשנו ביחד והיא הובילה אותי למקום המפגש.
למרבה הפלא התחברתי מאוד לחברים שלה , בעיקר לנער נחמד שקוראים לו אלכס,
הוא גדול ממני בשנתיים, הוא נראה בעיניי כאדם טוב לב והיה נאמן והבין את כוונותי,
הרגשתי את החיבור שנוצר בינינו , עם כל מילה ומילה שהוספתי הרגשתי איך הוא מסתקרן
ומעוניין לגלות עלי עוד ועוד פרטים, הוא התעניין בי ורצה לעזור לי בכל הבעיות שחוויתי.
לאחר הפגישה הזו נהגנו להפגש בכל סופי השבוע בפארק.
אבל הפעם זה היה משונה מתמיד.
הגעתי לפארק וחיכיתי לאלכס על הספסל, הוא איחר קצת,
כשהגיע התחבקנו והוא נישק אותי על הלחי,
דיברנו מעט על נושאים משותפים שיזמנו בפגישות האחרונות.
אחרי זה הוא הציע לי לבוא אליו הביתה, חשבתי שזה יכול להיות נהדר,
הלכנו ברגל , לא הכרתי כלל את המקום, אבל קיוויתי שאלכס יודע מה הוא עושה,
השעה כבר היתה מאוחרת והיה חשוך בחוץ, לא לקחתי איתי את הנייד והמפתחות של הבית,
ידעתי שהמשפחה תחכה לי עד אשר אגיע.
בעודינו הולכים, פנינו לרחוב אפל וחשוך, לא היו בו אנשים, וחוץ מנביחות של כלבים ופנס אחד לא ניתן היה לזהות דבר.
שאלתי: "אלכס, אתה בטוח שאנחנו הולכים בדרך הנכונה?"
"כן אל תדאגי, כבר כמעט הגענו." הוא ענה לי בקול זעיר.
הרגשתי מפוחדת והתחלתי להלחץ.
פתאום הוא בא לחבק אותי ולא הבנתי מה קורה, חשבתי אולי הוא מנסה לנחם אותי כדי שלא אדאג.
הוא התחיל ללטף את גופי.
התחיל ללטף את הפנים ועם הזמן ירד יותר ויותר נמוך.
לא הבנתי מה עבר בראשו באותם רגעים,
רציתי לזוז אחורה ולהגיד שאיני מוכנה עדיין.
אך הוא התנגד לרצוני והמשיך.
הפעם היה משהו משונה בעיניו, כאילו פתאום הפך מאדם לחיה שמנסה לטרוף את הקורבן.
ככל שהתנגדתי יותר, היסורים היו יותר קשים.
כעבור פחות מדקה מצאתי את עצמי ברחוב אפל ללא אנשים, הנני ערומה, גופי חשוף,
ומולי עומד בן אדם זר שאיני מכירה.
זאת היתה הפעם הראשונה שגבר העז להתקרב אלי כל כך.
לעולם עד כה לא נפתחתי בפני אדם בצורה כה סוחפת.
לא רציתי להמשיך, אך זה לא עזר לי.
בשלב מסויים הרגשתי תחושה שמעולם לא הייתה לי.
לא הכרתי אותה, היא הפתיעה אותי, היא הייתה נעימה וגרמה לי להרגע למספר שניות.
אחרי שהתחושה הנפלאה עברה חזרתי למציאות והבנתי שאני חייבת לברוח משם ומהר.
הנסיונות היו חסרי תקווה.
כשהאדם הזר שלא הכרתי התחיל לברוח, איני ידעתי איך אוכל לשוב לביתי ולהתסכל לשמפחתי בעיניים.
לא ידעתי איזה תירוצים לספר לחבריי, לא ידעתי אפילו את הדרך הביתה.
האם אתם מבינים את הזיעזוע שהרגשתי באותם רגעים?
כיום כאשני שוכבת במיטה בבית בעודי נלחמת במחלות הרבות שחדרו לתוכי,
אני נזכרת בכל פעם בעיניים הזרות של אותו האדם.
איני מאמינה למה שקרה עד היום,
אני לא חושבת שמישהו היה רוצה להגיע למצבי,
בעודי חולה איידס ועתידי אוזל עם כל יום שעובר,
אני נובלת כמו פרח שלא זכה למים במשך שבועות רבים..
איני יודעת מה משמעות המחלה איידס, איש לא סיפר לי עד כה,
אני מרגישה נורא, אני רואה שחור בעיניים,
הדם שלי נהיה קר ומפסיק לזרום בעורקי,
אני מרגישה את גופי רועד ונחלש
איני יודעת אם סופי מגיע ברגעים אלה.
האם אלוהים קורא לי אליו?
מה עובר עליי?
אני מרגישה איך אני מתפוררת לרסיסים מבפנים,
האם זה מותי ? את זה לא אדע כבר לעולם..
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
בבלוג זה
בכל הבלוגים
