החים בורוד\דנה ק.
אני כל כך מתרגשת.
היום זה יקרה , אחרי כל כך הרבה זמן.
אני חוזרת הביתה, אל משפחתי, אל חבריי,אל הארץ בה גדלתי.
הספיקו לי שנתיים של ייסורים וקשיים, לא ציפיתי לגיל התבגרות כל כך משונה.
חייתי לי את החים היפים שלי בישראל עד שהורי החליטו לעבור לגרמניה,
בהתחלה שמחתי, הייתי בעד.
אך לא היה ביכולתי לחזות את העתיד ואת המשך הדרך.
מראשי נמחקו כל החברים,המשפחה וכל מה שאליו התרגלתי עד כה.
ביום הלדתי ה-14 הוריי סיפרו לי את הבשורה ששינתה את חיי.
אחרי שנתיים של התבודדות ודיכאון אין סופי, אני חוזרת לישראל.
וזה קורה ממש הלילה.
השעון המעורר צילצל, אני כל כך שונאת את זה,
אבל הפעם הייתי מאושרת, לא נרדמתי לדקה, חיכיתי רק לצלצול הזה.
התארגנתי תוך דקות ספורות, וכבר עמדתי עם המזוודה מוכנה ומזומנת לצאת מהבית ולהגיד להתראות לכל הזכרונות הקשים שחוויתי במשך שנתיים שלמות, בזמן שבו חברותיי בילו יחדיו ונפגשו וריכלו על כל העולם בלעדי.
בטיסה לא יכולתי להרדם, למרות שהיתה זו שעת שינה.
התסכלתי מעבר לחלונות הקטנים שממוקמים באזור האחורי של הראש,
מה שגורם לאנשים לסבול במשך רוב שעות הטיסה.
מכייוון שכולם ישנו ולא היה עם מי לדבר , החלטתי לתכנן את הפגישה שלי עם כל החברים,
אני חושבת שהם אל יאמינו למה שישמעו.
אפילו אני, עד עכשיו לא מצליחה להפנים שבעוד שעתיים אנחת לי בשדה התעופה בן גוריון.
ומשם אהיה חופשייה למשך כל חיי.
רק בישראל אוכל לבלות בלילות,רק בישראל אוכל להתלבש יפה בלי לשים שכבות שלמות של בגדים ולקפא מקור מחוסר ברירה.
במילים פשוטות יותר אסכם את החזרה שלי לישראל בכך שחיי שבים למציאות.
אני הבן אדם הכי מאושר על פני האדמה.
"הנחיתה תחל בעוד 2 דקות, אנא הדקו חגורות."
כששמעתי את הדיילת אומרת את המשפט הזה, הידקתי את החגורה ולא יכולתי שלא להנות ולצחוק מרוב שמחה, חיבקתי את אמא שישבה על ידי, והיא חיבקה אותי בחזרה.
אבא המסכן, לא נותנים לו לנוח לדקה, גם אותו ישר מחבקים.
כשיצאנו מהמטוס בעזרת המדרגות שהובילו לאוטובוס של שדה התעופה הישראילי,
הרגשתי את השמש חודרת לעורקיי.
הרגשתי את הקושי העיקרי של תושבי הארץ במשך רוב חייהם כאן, אכן האוויר באמת חם ומלא בחול.
האוויר בקושי חדר לתוכי, התקשתי לנשום, אבל קצב הנשימה התסדר בעצמו עם הזמן.
הייתי מאושרת וחשבתי רק על הרגע שבו אשוב לדירה הישנה שלנו בישראל,
כל הרהיטים שלי מחכים לי שם כבר במשך שנתים שלמות, החדר הורוד שלי, הטלויזיה הגדולה, המחשב ופשוט הכל.
פתאום כל הדברים שחישבתי אותם כדבר מובן מאליו נראה בעיניי כנס שנפל משמים.
לעלום לא הייתי כה מאושרת לחזור הביתה ולדעת שכל מה שאני רוצה מחכה שם אך ורק לי.
אם כולם היו ידועים להאריך כל כך את מה שיש להם, העולם היה משתנה לחלוטין.
הזמנו מונית שירות, והיינו בדרכנו הביתה.
אבל דבר אחד שחכנו לעשות.
אלוהים ישמור, איך יכולנו לשכוח?
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
בבלוג זה
בכל הבלוגים
