כמו רוח, שותקת.

אני יודעת שכתבתי פוסט הרגע, אבל הייתי צריכה לפרוק את זה.

זה יושב לי על הלב יותר מדי זמן, והייתי חייבת.

~~~~~~~~~~~

כמה שאני אוהבת אותו. כמה שקשה לי בלעדיו.

אני פשוט לא מבינה עד כמה הייתי תמימה כדי להתאהב בבחור כזה, ועוד להיות חברה שלו לבסוף.

הכל התחיל ביום כ"כ רגיל. כ"כ תמים. הוא קרא לי, הסתובבתי. הוא ביקש להכיר אותי, אמרתי לו שאני לא רוצה. הלכתי משם, כל עוד אני יכולה.

אחרי זה חשבתי על זה כ"כ הרבה. על כמה שזה לא נעים שאומרים לך בפנים שלא רוצים להכיר אותך. שלא רוצים להיות איתך. עד כמה זה משפיל, ובכלל מעליב.

התחלתי להרגיש רע עם עצמי. מאוד רע. ממש הצטערתי על זה ש'נפנפתי' אותו, וקיוותי בסתר ליבי שהוא לא יתייאש כ"כ מהר, וימשיך לנסות להשיג אותי.

חלף לו היום, והגיע המחר. קמתי בבוקר עם אמונה, שהוא ינסה שנית.

הגיע סוף יום הלימודים, וכפי שציפיתי, הוא באמת לא התייאש מהר כלכך ובא שוב.

הוא שאל אם אני בטוחה שאני לא רוצה להכיר אותו, אמרתי לו שביום אחר והוא התעקש להשאיר לי את האייסיקיו שלו. רשמתי, הוספתי.

התחלנו לדבר. הוא התגלה כיצור הכי מתוק ומקסים שיש בעולם.

שנון, כריזמטי, נעים, בנוסף לכל, גם יפה. ממש חלום של בחור.

הוא היה מתקשר אליי, כל יום. בכל פעם הוא היה מציע לי לעשות איתו איזה סיבוב למטה. היה מחכה לי אחרי בי"ס, היה אומר לי שלום כל בוקר, להתראות בכל סוף יום. הוא היה שולח לי הודעות. הוא היה אומר לי שהוא אוהב אותי. הוא אהב אותי.

נכבשתי בקסמיו. התאהבתי בו. הלכתי אחריו כמו עיוורת. לא הקשבתי לכל מה שאמרו לי מסביב. שהוא גדול בשבילי, שהוא סתם ינצל אותי. לא היה לי אכפת.. העיקר להיות איתו.

התמכרתי אליו. הוא היה הסם שלי. לא יכולתי בלעדיו, ואני עדיין לא יכולה.

עברו ימים, נהינו חברים. כל ביה"ס ידע. התלמידים, המורות, אפילו המנהלת.

זו הייתה תקופה מבולבלת. מלאת שאלות, ריבים, הנאה ואהבה, בעיקר.

שמתי לב שהוא כבר לא מתנהג כמו פעם.. כאילו המחוייבות הזו של "חברים" גדולה עליו.

הוא כבר לא היה מתקשר, ובמקום זה אני הייתי מתקשרת. הוא לא זה ששלח הודעות, אלא אני.

הוא לא היה מציע לי לצאת איתו... לא היה מתעניין. כאילו החליפו בנאדם.

הוא טען שהוא עדיין אוהב אותי, אבל, כשאוהבים, לא מתנהגים ככה.

הוא נהיה אדיש. עדיין, זה לא הפריע לי. כאילו הייתי מצויידת במשקפיים וורודות, וחושבת רק על הטוב. רק על החיובי.

הזמן עבר... הוא הציע שנעשה הפסקה. שכל אחד יחשוב מה הוא רוצה מהשני. הסכמתי. לא הייתה לי ברירה.

אני לא חושבת שזה תרם לקשר, או שהייתה לזה כזו משמעות חשובה. זה היה סתם תירוץ, כדי להיות עם בחורות אחרות.

הפריעו לי החיבוקים עם הידידות שלו. הפריע לי החוסר התייחסות שלו. הפריע לי זה שאני כבר לא חשובה לו, ושהוא כבר לא אוהב אותי. הפריע לי כל מה שקורה בנינו, רציתי את מה שהיה פעם.

לא אמרתי לו כלום. הבלגתי. שאלתי אותו על חיבוק אחד, והוא אמר לי "יכול להיות שחיבקתי ידידה.. אז מה?!". לא התייחסתי. ידעתי שאם אני אעשה מזה סיפור, זה סתם ייתפוצץ לי בפנים.

עבר השבוע ביחד עם ההפסקה. יום אחד אחרי הצהריים, אחרי - בערך 5 פעמים - שצילצלתי והוא סינן. לבסוף הוא ענה. דיברנו וקבענו להיפגש.

נפגשנו. הוא שאל מה אני רוצה לעשות, ואמרתי לו שאני לא יודעת, כי לא רציתי לגמור את זה.

הוא אמר שטוב לשנינו ככה, שאנחנו יכולים להיות עם ילדים אחרים (כשבעצם הרמז שלו היה, שהוא יכול להיות עם בחורות אחרות. וכמה שיותר), אמרתי לו שזה לא נכון, אבל הוא קטע אותי ואמר שאני לא צריכה להתבייש להגיד לו את האמת. שוב הבלגתי.

הוא שאל אם אני רוצה לגמור את זה, אמרתי לו שאני לא יודעת.

אח"כ הוא שאל אותי -

"את רוצה להשאיר את זה ככה?"

"כן"

"אבל את יודעת איך...?"

"כן. נפרדים."

"טוב"

וככה זה נגמר. נפרדנו.

הוא הוסיף "גם אם נפרדנו, זה לא סופי, תמיד אפשר לחזור. ואנחנו נשארים ידידים וממשיכים לדבר".

יצאתי מהשיחה הזאת עם מחנק בגרון, אשכרה מחנק בגרון. בחיים שלי לא הרגשתי כ"כ רע כמו שהרגשתי באותו הרגע.

חברה שלי חיכתה לי ליד, וכשבאתי היא הייתה בטוחה שנשארנו חברים. סיפרתי לה. היא הייתה באלם.

אני ואותה החברה המשכנו לדבר על נושאים אחרים, אבל השם שלו המשיך להתרוצץ לי בראש.

לפחות הצלחתי לא לבכות. הידד :|

התחלתי ללכת הביתה, הלכתי על גבול הריצה. נגעלתי מעצמי, רציתי להקיא.

הגעתי לבית, רצתי לאמבטיה, והדמעות התחילו לצאת.

בהתחלה היו מעט, ואז זה הן התרבנו, ובכיתי ובכיתי ובכיתי. וזה לא נגמר. היה לי כ"כ קשה להפסיק.

ניסיתי להירגע, אבל שוםדבר לא עזר לי.

המשכתי ככה עד שהפסקתי. עד שהדמעות התייבשו.

חלפו הימים, הוא שכח ממני. ואני? אני ניסיתי לשכוח.. אבל לא הצלחתי. לצערי.

כבר עברו שבועיים, ואני עדיין חושבת עליו. אני עדיין אוהבת אותו. אני עדיין לא מצליחה לשכוח ממנו.

הוא לא יוצא לי מהראש, ולא מהלב. אני מתייסרת מהמחשבות. רע לי.

אתמול הגעתי למסקנה שאין לי מה לאהוב בנאדם שלא מחזיר לי אהבה, ו"החלטתי" שאני כבר לא אוהבת אותו.

הודעתי את זה רשמית לכולם, שאני כבר לא מרגישה אליו כלום ושיש לי מישהו חדש בלב.

ניסיתי להאמין בשקר הזה, בזה ששכחתי ממנו ושכבר עברתי למישהו אחר. אבל היום הפסקתי.

אין טעם לשקר לעצמי. אין טעם לחיות בבועה.

אני לא יודעת מה לעשות עכשיו... אני אוהבת אותו, יותר ממה שאהבתי אי פעם.

אני מקווה שהכל יישתפר. אני מקווה שיהיה טוב יותר.

כואב לי הלב.

אני לא מאמינה שמישהו באמת קרא את זה עד לפה.

אבל אם רק התחלתם או באמת קראתם, אני אשמח לדעת. סליחה על החפירה הענקית הזאת.

אוהבת ,

פשוט נערה .