אז רק תבואו למסיבה של הפיג'מות....חחח צוחקת.... טוב,אז זה הפתיח הרשמי של הבלוג הזה.רציתי רק להודיע לכם-הבלוג הזה נכתב סתם בתור סיפור-בחיים לא נגעתי בסמים,והיומולדת שלי בכלל בנובמבר (שולט!!!!) אז סתם,שתדעו. מקווה שתהנו מהבלוג..! ^_^
-
הכירו את הדמויות:
קט-זאת אני. קיצור של קטלין (על שם סבתא שלי....בההההההה)
ההורים שלי-אמא (המוכרת יותר כדניאלה)
אבא (המוכר יותר כדוד)
האחים שלי:
רן (האח הגדול)
שיר (האחות הקטנה)
גיא (האקס שלי)
עבר:
אתם מכירים את ההרגשה הזאת,הרגשה של גל חום,וצריבה שעולה בגרון,ופתאום אתם מתאמצים לא ליפול על הריצפה? טוב,אני מכירה.
אני הולכת ברחוב,בגשם,מחכה עד שזה יעבור,יודעת שאסור לי לחזור הביתה,לא עכשיו,עוד לא....זה מוקדם מדי.
כיתה ט',אלוהים,זה כל-כך קשה...אני יודעת שזה אסור,אבל זה מרגיש כל-כך טוב...לדעת שלפעמים אפשר לשכוח מהכל-מההורים המאוכזבים,מהציונים ההולכים וכושלים,מהאחות הקטנה-שתולה בי עניים מעריצות,שלאט לאט כבר פחות...מהאח הגדול,שבדיוק בי"ב,ורוצה ללכת לקרבי,ונמאס כבר! פשוט נמאס! מה,הם חושבים שלא ניסיתי,הרי ניסיתי! בכל הכח! בסוף נשברתי,אני מודה.... כמה כבר אפשר?! ואני יודעת שרן חושד... אבל כמה שאני אוהבת אותו-הוא לא יכול לעזור לי.אף אחד לא יכול. וההורים יודעים,אני חושבת.הם רואים את העניים האדומות,ומריחים את הפה והבגדים,לפעמים-כשאני לא נזהרת. אבל לפעמים,זה יותר קל. כמה פעמים כבר אפשר להגיד שלא הרגשתי טוב,ובגלל זה הלכתי הביתה באמצע היום? וכמה כבר אפשר לשקר,כשהם שואלים מה אני עושה אצל חברות בשעה כזאת מאוחרת בלילה... אבל למרות שזה קשה,אני פשוט לא יכולה.אני רק מתפללת שינסו להבין.
אני יודעת שזה קצר,אבל תגיבו,שאני ידע אם אהבתם....!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
