הווה:
היום היה אחד הימים הנדירים האלה,הימים שבהם הייתי צלולה (לפחות בתחילת ובאמצע היום) והגעתי לבצפר למשך כל היום. הייתה לי הרגשה שזה יהיה יום טוב.
התלבשתי יפה,התאפרתי,וביקשתי מאבא שיקפיץ אותי לבצפר,דבר שמכיתה ו' הוא הפסיק לעשות אחרי שאמרתי לו שזה מביך אותי. הגעתי מוקדם יחסית,אמרתי שלום לכולם,והכל היה טוב. נכון,ידעתי שבעוד כמה שעות,לקראת סוף היום,אני כבר יהיה ב"קריז",ואנשים יבחינו.אתם יודעים,הזעה מוגברת,לחץ בחזה,עצבנות ועוד...אבל בלי קשר ידעתי שהרצון לעוד,הרצון הפנימי,יכריע אותי קודם...התכוונתי להנות מכל רגע. הזמנתי את גיא לשבת לידי(אני והוא בקשר מצויין,תמיד היינו) והוא הסכים בחיוך.
"אז מה קורה לך היום,שאת כל כך זוהרת?" שאל אותי
"ליודעת," עניתי לו בחיוך שובב "אולי זה בגלל החברה בה אני נמצאת" אמרתי וקרצתי לו.
העברנו את השעתיים הבאות בלצחוק על המורה.
בגלל הסמים,התרחקתי מכל החברות שלי,וכעת בהפסקה,לא היה לי אף אחד לשבת לידו.זה היה ממש מבאס. הסתובבתי ליד השירותים בעצבנות. גם השיעמום התחיל להיות סיבה להסנפה. אני מעולם לא הזרקתי.פחדתי שיראו,סימנים,מזרקים,ואותי עושה את זה...גם מחטים הפחידו אותי...מוזר,לא? תמיד הסנפה או בליעה.בלי סימנים,בלי עדויות.פשוט ונקי.
נכנסתי לכיתה,היה צילצול,והנה-שרדתי עוד שעתיים שלמות.
בהפסקה הבאה הלכתי בלב כבד אל מקום המפגש הסודי,כזה שלא רואים מהגג או מהחלונות.ידעתי שלמרות הכל,אני פשוט חייבת עוד.היו איתי 100 ש"ח בכיס,אבל ידעתי שהם הולכים להיגמר.את הכסף שלי גמרתי מזמן,ודמי הכיס (שלפעמים אפילו לא באו) היו מעטים מדי.אבל למרות שגנבתי פעמיים מאמא ושלוש פעמים מאבא,את הכסף הבא ידעתי שאיאלץ לקחת מרן.לשיר הרי לא היה...ידעתי שהוא יחשוד-אבל מה יכולתי לעשות? בכל מקרה,הלכתי לשם,וידעתי שלמרות שרוב הסיכויים שדן לא יהיה שם,חשבתי ששם אוכל להירגע,ואפילו להסניף קצת את האוויר ששם,שכבר יש לו ריח קצת דומה לקוקאין. צדקתי.לא היה שם אף אחד.ישבתי על הספסל וחיכיתי,לא יודעת למה. פתאום הגיע דן.לבדו,לשם שינוי. "קט," אמר בחיוך "טוב לראות אותך.אני יכול לעזור לך במשהו?" הוא אומר את זה כאילו הוא לא יודע מה אני רוצה.מה אני צריכה."אהממ,האמת היא,אממ"
"אני לא יאכל אותך קט.את רוצה עוד מנה?"
"כפולה,בבקשה" לחשתי לו.התביישתי שאני מתמכרת,התביישתי שאני צריכה לקנות מראש-כי אחרת אני אבזבז את הכסף על מי יודע מה.
"אין בעיה" הוא אמר בחיוך רחב."זה 100 ש"ח,חכי כאן רגע,אני כבר חוזר"
"לאן אתה הולך?" שאלתי בבהלה
"תרגעי,אני רק הולך להביא את זה.אני לא מסתובב עם כמות כזאת בכיסים!"
"לא,אממ,כמובן שלא..אני אחכה"
חזרתי הביתה,והחלטתי להתאפק עוד קצת.אני רק אגיע הביתה,אנעל את הדלת,ואז הכל יהיה טוב.אז יהיה לי שקט-סוף סוף קצת שקט.
רן היה בבית."מה אתה עושה כאן?!" שאלתי בבהלה
"גר פה": אמר בצחוק "נתנו לנו יום חופשי להתכונן,את יודעת,פעם בשבוע,אז באתי לפה" פעם בשבוע.אני אצטרך לזכור.ביום הזה לא לבוא הביתה.
תקשיבי,קט,אנחנו צריכים לדבר".
מקווה שנהנתם! =]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
