samkok

הווה:

היום היה אחד הימים הנדירים האלה,הימים שבהם הייתי צלולה (לפחות בתחילת ובאמצע היום) והגעתי לבצפר למשך כל היום. הייתה לי הרגשה שזה יהיה יום טוב.

התלבשתי יפה,התאפרתי,וביקשתי מאבא  שיקפיץ אותי לבצפר,דבר שמכיתה ו' הוא הפסיק לעשות אחרי שאמרתי לו שזה מביך אותי. הגעתי מוקדם יחסית,אמרתי שלום לכולם,והכל היה טוב. נכון,ידעתי שבעוד כמה שעות,לקראת סוף היום,אני כבר יהיה ב"קריז",ואנשים יבחינו.אתם יודעים,הזעה מוגברת,לחץ בחזה,עצבנות ועוד...אבל בלי קשר ידעתי שהרצון לעוד,הרצון הפנימי,יכריע אותי קודם...התכוונתי להנות מכל רגע. הזמנתי את גיא לשבת לידי(אני והוא בקשר מצויין,תמיד היינו) והוא הסכים בחיוך.

"אז מה קורה לך היום,שאת כל כך זוהרת?" שאל אותי

"ליודעת," עניתי לו בחיוך שובב "אולי זה בגלל החברה בה אני נמצאת" אמרתי וקרצתי לו.

העברנו את השעתיים הבאות בלצחוק על המורה.

בגלל הסמים,התרחקתי מכל החברות שלי,וכעת בהפסקה,לא היה לי אף אחד לשבת לידו.זה היה ממש מבאס. הסתובבתי ליד השירותים בעצבנות. גם השיעמום התחיל להיות סיבה להסנפה. אני מעולם לא הזרקתי.פחדתי שיראו,סימנים,מזרקים,ואותי עושה את זה...גם מחטים הפחידו אותי...מוזר,לא? תמיד הסנפה או בליעה.בלי סימנים,בלי עדויות.פשוט ונקי.

נכנסתי לכיתה,היה צילצול,והנה-שרדתי עוד שעתיים שלמות. 

בהפסקה הבאה הלכתי בלב כבד אל מקום המפגש הסודי,כזה שלא רואים מהגג או מהחלונות.ידעתי שלמרות הכל,אני פשוט חייבת עוד.היו איתי 100 ש"ח בכיס,אבל ידעתי שהם הולכים להיגמר.את הכסף שלי גמרתי מזמן,ודמי הכיס (שלפעמים אפילו לא באו) היו מעטים מדי.אבל למרות שגנבתי פעמיים מאמא ושלוש פעמים מאבא,את הכסף הבא ידעתי שאיאלץ לקחת מרן.לשיר הרי לא היה...ידעתי שהוא יחשוד-אבל מה יכולתי לעשות? בכל מקרה,הלכתי לשם,וידעתי שלמרות שרוב הסיכויים שדן לא יהיה שם,חשבתי ששם אוכל להירגע,ואפילו להסניף קצת את האוויר ששם,שכבר יש לו ריח קצת דומה לקוקאין. צדקתי.לא היה שם אף אחד.ישבתי על הספסל וחיכיתי,לא יודעת למה. פתאום הגיע דן.לבדו,לשם שינוי. "קט," אמר בחיוך "טוב לראות אותך.אני יכול לעזור לך במשהו?" הוא אומר את זה כאילו הוא לא יודע מה אני רוצה.מה אני צריכה."אהממ,האמת היא,אממ"

"אני לא יאכל אותך קט.את רוצה עוד מנה?"

"כפולה,בבקשה" לחשתי לו.התביישתי שאני מתמכרת,התביישתי שאני צריכה לקנות מראש-כי אחרת אני אבזבז את הכסף על מי יודע מה.

"אין בעיה" הוא אמר בחיוך רחב."זה 100 ש"ח,חכי כאן רגע,אני כבר חוזר"

"לאן אתה הולך?" שאלתי בבהלה

"תרגעי,אני רק הולך להביא את זה.אני לא מסתובב עם כמות כזאת בכיסים!"

"לא,אממ,כמובן שלא..אני אחכה"

חזרתי הביתה,והחלטתי להתאפק עוד קצת.אני רק אגיע הביתה,אנעל את הדלת,ואז הכל יהיה טוב.אז יהיה לי שקט-סוף סוף קצת שקט.

רן היה בבית."מה אתה עושה כאן?!" שאלתי בבהלה

"גר פה": אמר בצחוק "נתנו לנו יום חופשי להתכונן,את יודעת,פעם בשבוע,אז באתי לפה" פעם בשבוע.אני אצטרך לזכור.ביום הזה לא לבוא הביתה.

תקשיבי,קט,אנחנו צריכים לדבר".

אז רק תבואו למסיבה של הפיג'מות....חחח צוחקת.... טוב,אז זה הפתיח הרשמי של הבלוג הזה.רציתי רק להודיע לכם-הבלוג הזה נכתב סתם בתור סיפור-בחיים לא נגעתי בסמים,והיומולדת שלי בכלל בנובמבר (שולט!!!!) אז סתם,שתדעו. מקווה שתהנו מהבלוג..! ^_^

-

הכירו את הדמויות:

קט-זאת אני. קיצור של קטלין (על שם סבתא שלי....בההההההה)

ההורים שלי-אמא (המוכרת יותר כדניאלה)

               אבא  (המוכר יותר כדוד)

האחים שלי:

רן (האח הגדול)

שיר (האחות הקטנה)

גיא (האקס שלי)

עבר:

אתם מכירים את ההרגשה הזאת,הרגשה של גל חום,וצריבה שעולה בגרון,ופתאום אתם מתאמצים לא ליפול על הריצפה? טוב,אני מכירה.

אני הולכת ברחוב,בגשם,מחכה עד שזה יעבור,יודעת שאסור לי לחזור הביתה,לא עכשיו,עוד לא....זה מוקדם מדי.

כיתה ט',אלוהים,זה כל-כך קשה...אני יודעת שזה  אסור,אבל זה מרגיש כל-כך טוב...לדעת שלפעמים אפשר לשכוח מהכל-מההורים המאוכזבים,מהציונים ההולכים וכושלים,מהאחות הקטנה-שתולה בי עניים מעריצות,שלאט לאט כבר פחות...מהאח הגדול,שבדיוק בי"ב,ורוצה ללכת לקרבי,ונמאס כבר! פשוט נמאס!  מה,הם חושבים שלא ניסיתי,הרי ניסיתי! בכל הכח! בסוף נשברתי,אני מודה.... כמה כבר אפשר?! ואני יודעת שרן חושד... אבל כמה שאני אוהבת אותו-הוא לא יכול לעזור לי.אף אחד לא יכול. וההורים יודעים,אני חושבת.הם רואים את העניים האדומות,ומריחים את הפה והבגדים,לפעמים-כשאני לא נזהרת. אבל לפעמים,זה יותר קל. כמה פעמים כבר אפשר להגיד שלא הרגשתי טוב,ובגלל זה הלכתי הביתה באמצע היום? וכמה כבר אפשר לשקר,כשהם שואלים מה אני עושה אצל חברות בשעה כזאת מאוחרת בלילה... אבל למרות שזה קשה,אני פשוט לא יכולה.אני רק מתפללת שינסו להבין.