בסוף יהיה טוב...

אז נכון, הבטחתי שאני לא מתעסקת בזה כל היום. ולא חושבת על זה יותר.

אבל זה גדול עליי.

אני מעודדת אותך ואומרת לך שהכל בסדר והכל יהיה בסדר- אבל בפנים אני לא באמת מאמינה בזה.

רע לי כל כך.

ואני עצובה.

הכי עצובה בעולם.

וכועסת. ממש כועסת.

משתדלת כל כך לא לבכות לידך כי אני יודעת שתוך שניה גם אתה תתחיל..

אני יודעת שברגע שאני אתחיל לבכות שוב נישבר שנינו ולא נישן כל הלילה.

אז אני מנסה להיות חזקה ואתה שואל אותי מאיפה הכוחות-

ואני לא רוצה לבכות ולהגיד לך שאין בי שום כוחות,אני מותשת וחלשה ובא לי לא לצאת מהמיטה כל השנה.

אבל אני מוצאת כוחות בגללך. כי אני לא רוצה שתהיה עצוב ושתשקע בזה.

מנסה להתאפס ולאסוף הכל ולבכות רק לבד בשקט בשירותים.

שלא תשמע. שלא תדע.

זכותי להתאבל. זה העובר שלי שהלך.

לא הספקנו אפילו להיפרד. לא הספקתי לדעת מה הוא- בן? בת?

וכבר היו כל כך הרבה מחשבות- עליו. עלינו- אבא ואמא.

ופינטזנו.

כמה שפינטזנו.

איך נקרא לו, מה הוא ילבש, איפה הוא ילמד, עם מי הוא יתחתן.

הקנטנו אחד את השני- את מי הוא יאהב יותר.

ופתאום, מלא דם ובכי ואין כבר הריון.

נשארו רק הכאבים.

וזה קשה. ממש ממש קשה.

כבר דמיינו את עצמנו הורים ושוב החלום מתפורר...

כל כך רציתי את הילד הזה. את הילד שלי!!!!!

ואני לא מצליחה להבין למה!

מה עשיתי לא בסדר, איפה טעיתי.

איך יכול להיות שיום לפני הכל בסדר, ראינו אותו והיה לו דופק,האחות אמרה שהכל תקין.

ואיך אחרי פחות מ24 שעות אני מעירה אותך בוכה ומדממת. ואנחנו מוצאים את עצמנו בבית חולים.

לא ככה תיכננתי לצאת מהבית חולים, רציתי לצאת עם ילד משלי. עם חיוך.

לא עם טישו ביד ועיניים נפוחות.

אני מתגעגעת אליו.

מתגעגעת לעובר שלי.

מתגעגעת לחיוך שהיה לנו על הפרצוף כל בדיקה.

מתגעגעת אפילו לבחילות,לכאבי ראש,לצרבות.

מוכנה לסבול הכל! הכל! רק להיות אמא...