1. סליחה שהפרק התעכב,

חחח, בכל מקרה, אני אפצה אתכם בפרק ארוך קצת יותר(;

2. קוראות קבועות? תגידו לי ואני אוסיף אתכן לקבועים ברשימות:)

למי שיש בלוג \ אתר אחר, שתביא לי קישור, ואני אקשר את האתר שלה.

3. עברתי את ה-220 כניסות. תודה רבה לכם!

וגם, בפוסט הקודם היו לי 30 תגובות, תודה רבה, שוב3>.

4. החלפתי את שם הסיפור אבל הסיפור נשאר אותו סיפור!(:

מקווה שלא תתבלבלו D:

5. עיצוב חדש! מה דעתכם?:)

אן היקרה - פרק שלישי

הצלצול נשמע, והתלמידים החלו לרוץ במהירות לעבר הכיתות.

"טוב, אני רצה לאחי, נתראה כבר בכיתה!" אמרה בלה ורצה במהירות לעבר ריאן.

אן והיילי התקדמו גם הן לעבר הכיתה, כשלפתע נערה אחרת נתקלה באן בחזקה ואן נפלה על הרצפה בצרחת כאב.

"מה את משוגעת?!" צרחה היילי ותפסה בידה של הנערה שהתכוונה לברוח מהמקום בחיוך.

-"תעזבי אותי מטומטמת" אמר קול צווחני במיוחד.

על פניה של היילי הייה פרצוף כועס, והיא חייכה חיוך נבזי. "קריסטין, מתי תוותרי?" שאלה.

הנערה, שהתגלתה כקריסטין, חייכה והעיפה את ידה של היילי ממנה מלווה באנחת בוז.

אן התעצבנה וקמה לעבר קריסטין בידיים מושטות. "מטומטמת אחת!" צרחה, בעוד שקריסטין דוחפת אותה והשתיים מתחילות לריב.

"עכשיו נשמע את הגרסה שלך מיס קריסטין..." אמרה המנהלת המקומטת באדישות רבה, ולגמה עוד לגימה ארוכה וקולית מספל הקפה שלה.

קריסטין החזיקה בידה ועל פניה הבעת כאב מדומה. "אוי, ההשפלה..." מילמלה לעצמה.

המנהלת מתחה גבה, וקריסטין לקחה נשימה עמוקה. 'היא משחקת מצויין' חשבה לעצמה אן בכעס.

"אני סתם עברתי במסדרון, מיהרתי לשיעור המדהים של סגנית המנהלת - שיעור אומנות..." התחנפה קריסטין, וסגנית המנהלת שישבה בצד החדר חייכה לעצמה חיוך מרוצה. "ופתאום", המשיכה קריסטין, "ההיילי הזאת נתקלה בי, ואן התחילה להרביץ לי כמו חייה רעה! את לא מבינה המורה, עד כמה זה כאב לי והשפיל אותי היא פשוט משוגעת!" התחילה קריסטין לצווח בחדר.

-"אני מבינה" ענתה המנהלת שסיימה ללגום מהקפה שלה. "צאו בנות, לכו לשיעור שלכן, אני אתייעץ עם הסגנית שלי ואודיע לכן על החלטתנו בהמשך היום."

"זה לא פייר" אמרה אן, "היא משקרת!"

-"מיס אן, צאי בבקשה!" אמרה סגנית המנהלת בחיוך נבזי, ואן טרקה את הדלת אחרייה.

עברה חצי שעה של שיעור מתמתיקה, שפרה המורה למתמתיקה העמיסה בשיעורי הבית, ובדיוק לשמע הצלצול, סגנית המנהלת נכנסה אל הכיתה וביקשה שאן, קריסטין והיילי יגשו לחדר המנהלת.

"שימעו בנות, החלטתי היא כזאת: באשר להיילי, עודדת את האלימות והתחלת את הריב" -"מה?!" עינייה של היילי נפתחו לרווחה כלא מאמינה, "ולכן!" המשיכה המנהלת, "את מקבלת עונש, עבודת הגשה על איך להיות תלמיד טוב בביה"ס".

היילי כעסה ויצאה מהחדר בצעקות עד כמה שביה"ס גרוע.

"באשר לקריסטין, אני מצטערת שנפלת לקורבן לריב הזה, ולכן, יצרנו קשר עם אביך שנמצא כעת בחו"ל, הוא אמר שעדיף לא לתת לך שיעורי בית להיום ושאת צריכה לנוח.." אמרה המנהלת.

קריסטין חייכה והביטה לעבר אן במבט של ניצחון. אן כבר התייאשה וציפתה לעבודת הגשה, או לנקות את חצר ביה"ס או משהו בסגנון. "אז מה איתי?" שאלה באדישות.

"באשר אלייך מיס אן, כבר דיברנו עם דודתך טינה, והיא אורזת לך את החפצים." אמרה המנהלת בעוד שאן, ואפילו קריסטין - פערו את פיהן כלא מאמינות. "מה?!" שאלה אן בבלבול.

-"את עוברת לגור במוסד לעבריינים במשך שבוע, רק שבוע. בשבוע הבא תחזרי לכאן, ואני מקווה שתשקלי טוב את מעשייך. השבוע הזה יהיה תקופת ניסיון, אך אם תמשיכי לרדת בלימודים, להתחצף, ונכון לעכשיו - להרביץ ולהתנפל על בנות אחרות ולעודד את חברותייך לאלימות - את תעברי למוסד לעבריינים צעירים, לתמיד."

אן לא האמינה למה שהיא שומעת, היא שתקה כל הדרך חזרה הבייתה.

"נו אן, דברי איתי" אמר אדוארד וליטף את לחיה את אן. -"אדי, אני עוברת למוסד לעבריינים צעירים למשך שבוע" אמרה אן במהירות. אדוארד צחקק, ולאחר מכן הבעת פניו התקשתה, כשקלט שהיא רצינית.

"מה?" שאל אותה, לא מאמין למשמע אוזניו.

-"זה רק למשך שבוע, עוד שבוע אני אחזור לכאן... זה העונש שקיבלתי, תקופת ניסיון במוסד..." אמרה אן.

אדוארד קימץ את אגרופיו בכעס. "אני אהרוג את הזקנה המקומטת הזאת!" אמר בכעס.

-"אל תדאג, תשתדל לעשות הרבה ספורט עם אלכס, זה יוציא לך את העצבים" צחקקה אן.

"איך את מסוגלת לצחוק כשאת עוברת למקום ה... אן... את יודעת איזה אנשים יש שם!"

-"אני לא עוברת לבית כלא! תירגע, זה סה"כ מוסד מסכן, ואני אהיה שם רק כמה ימים! ואח"כ אני חוזרת לכאן כאילו שום דבר לא קרה. תאמין לי!" אמרה אן וליטפה את שערו. "טוב, אני חייבת לעוף, ההסעה לשם תגיע בעוד כמה דקות..." אמרה אן ונישקה את אדוארד נשיקה אחרונה, ורצה במעלה המדרגות לעבר ביתה.

"כל הזמן הזה, כל הזמן הזה שגידלתי אותך! ותראי מה יוצא ממך! עבריינית!" אמרה טינה בכעס כאשר אן נכנסה הבייתה ורצה לעבר חדרה במהירות.

"טוב טוב טינה... עכשיו אני נוסעת ולא תשמעי ממני שבוע, אני מקווה שאת תהני בלעדיי הא? רק תיזהרי! תשתמשי בקונד.." -"גברת אן! כדאי לך לסתום את הפה!" צרחה טינה, ואן צחקקה בשקט.

לפתע צלצול נשמע בדלת. "אני אפתח" אמרה אן וידעה שזה קרוב. למען האמת, אן הרגישה פרץ אדרנלין בתוכה.

היא תעבור (אמנם למשך שבוע) למקום חדש, שונה מכל אווירת השגרה המשעממת.

כשאן פתחה את הדלת עמדה מולה אישה בחליפה מחוייטת, שער אסוף לאחור ומשקפיים.

"שלום, אני גברת שרה גולדברג, אני מחפשת נערה בשם אן קולינס." -"זו אני" ענתה אן.

-"קחי את דברייך" אמרה טינה שצצה משום מקום יחד עם מזוודה גדולה אדומה ותיק צד אפור כהה.

"תודה" אמרה אן, ויצאה מהבית יחד עם העובדת הסוציאלית.

תוך שעה וחצי הן הגיעו למקום. אן יצאה מהמכונית של העובדת הסוציאלית, וגבר במדים, שנראה כמאבטח המוסד - ניגש והוציא את המזוודה של אן מהבגאז'. הוא הגיש אותה לאן וחזר למקומו בבונקר. "תודה" לחשה לו אן והתקדמה קדימה.

מול עיניה נגלה בניין גדול, בצבעים לבן ואפרסק, מסביב היו גדרות בצבע חום וחצר נחמדה התגלתה מצד הבניין, שנמשכת עד למאחורי הבניין.

מסביב לבניין עצמו היו כמה מבנים קטנים מסביבו, אולי חמישה.

"עלי לקומה השנייה, וכנסי לחדר 15, חפשי אחת בשם מריה, היא תסביר לך הכל" אמרה העובדת הסוציאלית ופנתה לעבר מסדרון כלשהו.

אן עשתה כמבוקשה של העובדת הסוציאלית, והגיעה לחדר מס' 15. "היי.." לחשה אן אל תוך החדר.

"היי!" צצה נערה ג'ינג'ית בעלת עיניים גדולות וירוקות. "אני מריה! את בטח אן סטיין, הפושעת החדשה! אהאה?" שאלה הג'ינג'ית המקפצת וקרצה לעבר אן.

-"אהממ... כן..." היססה אן, "אני כאן רק למשך" -"שבוע!" השלימה אותה מריה והכניסה את מזוודתה של אן אל תוך החדר והחלה להציץ בה. "דאורדוראנט?!" שאלה כלא מאמינה. -"כן... זה... משתמשים בזה לשמור על ריח טוב" אמרה אן בהיסוס.

"אני יודעת מה זה דאורדוראנט!" אמרה מריה בפנים נעלבות. "אבל אני מעדיפה להשתמש בקרמים מן הצומח... שיבולת שועל, מלפפונים, קינמון, עגבניה... אה ואני מוסיפה גם פלפל שחור!" אמרה מריה.

אן לא האמינה שהילדה הזו נמצאת במוסד לעבריינים, לדעתה - מריה היא הגיקית המושלמת.

"למה... למה את כאן?" שאלה אן.

-"שמתי ארס נחשים בכריך של דניאל מקרייבס" אמרה מריה כדרך אגב.

"ארס נחשים?!" פערה אן את עיניה

-"כן, יחד עם רעל עכברים, זה דווקא עובד דיי יפה!" אמרה מריה בחיוך. "הוא הייה מאושפז בערך... ארבעה, לא, תשעה ימים!" אמרה וצחקקה צחוק בלתי מעורער. "מגניב..." לחשה אן בהיסוס. "אין לך רעל כזה כאן, נכון?!" שאלה, מנסה להסתיר את הפניקה שלה. -"בטח שלא" חייכה מריה.

"טוב בואי!" תפסה מריה בידה של אן ולקחה אותה אל מחוץ לחדר.

מריה לקחה את אן עד לחצר, שם היו הרבה ילדים. "הנה כולם" אמרה בחיוך. אן החלה לחשוב שמריה קצת לא שפויה. קצת - הרבה לא שפויה.

אן ומריה עשו סיבוב בחצר, ולפתע אן לא האמינה למראה עיניה.

בקצה החצר, בשולחן רחוק, ישב לו נער גדול שעיניו הכחולות נצצו מאור השמש. שערו החום גלש על אוזניו והוא הביט באן בחיוך מלא משמעות.

"הוא..." לחשה אן. -"אין לך סיכוי איתו!" אמרה מריה, "הוא לא מדבר עם אף אחד כאן!" פלטה בקול נעלב.

אן נזכרה שלפני יומיים, הנער ההוא שהיא רואה מול עינייה - הוא הנער שהייה תלוי על חלונה.

על פניה של אן התפשט חיוך ובצעדים נחושים היא החלה ללכת לעברו.

"היי לך, טיפשון" חייכה אליו.

הנער הסתכל עלייה בחיוך בלבד, לא אומר כלום. "בואי איתי" לפתע אמר בקולו המדהים וניגש אליה.

הוא תפס בידה ולקח אותה אל עבר הבניין.

רוב הנערים והנערות בחצר הביטו בהם כלא מאמינים.

"לאן אתה לוקח אותי?" שאלה אותו אן בבילבול. -"שתקי" אמר הנער וחייך. אן נזכרה בפעם הראשונה שהוא השתיק אותה, כאשר היא ביקשה ממנו כמה תשובות.

-"לפחות... לפחות תגיד מה השם שלך!" אמרה בכעס.

"דניאל".

מקווה שאהבתם!

עריכה: עברתי את ה-250 כניסות! תודה לכם!:)