היי לכם! וואו, מס' הכניסות מאז הפרק האחרון עלה ב-100!

גם מס' התגובות ממשיך לעלות, ויש לי כבר ארבעה מנויים בבלוג!

תודה רבה רבה לכולם, מקווה שתמשיכו להיות נאמנים(;.

אן ישבה על גג המוסד לעבריינים צעירים, כאשר מולה השמש בשיא שקיעתה, והשמיים נצבעו בגווני אדמדם, ורוד, כחלחל וסגלגל, ולצידה ישב נער יפה תואר העונה לשם דניאל.

"וואו!" אמרה אן שהתפעלה מהיופי של הנוף ולקחה נשימה עמוקה אל תוך ריאותיה תוך כדי שעצמה את עיניה. "זה מקסים" אמרה ופתחה את עיניה אט אט, מביטה בדניאל.

-"כן אה" אמר והביט בה במבט אטום, אך התגלה בפניו חיוך קל, שגרם לאן לצחקק.

"תגיד" אמרה אן, "מה עשית על הגג שלי באותו היום?" שאלה אותו.

דניאל נראה כאילו לא ציפה לשאלה זו, והיסס קלות. "מממ... אני..." הוא גימגם.

-"תגיד את האמת!" אמרה אן ודחפה אותו קלות, מצחקקת.

"טוב" אמר דניאל, שבזמן שצחקקה הוא הצליח למצוא תירוץ מושלם. "עשיתי בדיוק מה שאנחנו עושים עכשיו! מסתכל בשמיים היפים" אמר וחייך.

-"באמת? מה כ"כ כייף בלהסתכל בשמיים?" שאלה אותו.

"מממ..." היסס שוב דניאל, "אני... נזכר באמא שלי, שנפטרה" אמר ומבט אטום עלה על פניו. אן שתקה.

"איפה ההורים שלך?" שאל אותה.

-"הוו, הוריי בשליחות בחו"ל" אמרה אן ולפתע כשהביטה בשמיים הרגישה געגועים רבים, והאמינה שהיא יכולה להזדהות עם הרגשתו. לפתע הרגישה כאילו העליבה אותו ומיהרה להוסיף "אבל אני מזדהה איתך, לא ראיתי אותם מגיל ממש קטן, רק קיבלתי מכתבים.. אבל אני מתגעגעת אליהם מאוד".

דניאל הרגיש רע, רע בשבילו, ורע בשבילה שהוא עושה את זה.

"אז, למה את כאן בעצם?" שאל אותה, מעביר נושא.

אן הרגישה את לחייה מאדימות. "אממ... אפשר להגיד שהייתי ממש עצבנית על מישהי, ו.. סוג של הלכנו מכות" אמרה והסתירה את פניה באצבעותיה הרזות והארוכות.

דניאל צחק. "שובבה הא?" -"תירגע! פלרטטן" אמרה ונזכרה בתקרית של לפני יומיים, כאשר הציץ בגופייתה.

דניאל הסמיק. "אני לא פלרטטן!" אמר בהתגוננות.

-"אתה כן! אתה סוטה לא קטן, יחסית ל... בן כמה אתה תזכיר לי?" שאלה אן.

"18, אז מותר לי להיות סוטה?" שאל בלחש והתקרב אלייה. אן יכלה להרגיש את נשימותיו על אפה, ובמיוחד הרגישה את פעימות ליבה שפעמו בקצב מהיר במיוחד, ובדרך גם ניגנו סונטות.

השעה הייתה 6 בערב, בלה ישבה בחדרה בפנימייה, החדר הייה ריק מפני ששותפותיה לחדר הלכו לאולם האוכל לאכול ארוחת ערב.

בלה סירקה את שערה הבלונדיני הארוך וזימזמה שיר ילדות ישן ואהוב מול המראה.

לפתע רעש נשמע, והיא הסתובבה לאחור בבהלה.

"קווין.." לחשה בלה.

-"היי.. אני.. אני מצטער אני מפריע לך?" שאל קווין שבחן את בלה מכף רגל ועד ראש, מצלם כל פרט ופרט בגופה וזוכר אותם בראשו.

"בכלל לא!" אמרה בלה בקול מעט גבוה ומצייץ מרוב התרגשות, ומיד הרגישה את פניה מאדימות.

קווין צחק והתקרב אלייה.

"אז.. מה.. מה אתה עושה כאן?" שאלה בלה ושיחקה בקצוות שער במבוכה.

-"אני.." היסס קווין, "שמעי בלה" אמר וקרב את פניו אל פניה, ושלח יד חזקה אך חמה אל עבר שערה, וליטף את ראשה קלות. בלה הרגישה שהיא מסמיקה כפליים.

לפתע נשמעה טריקת דלת חזקה וקווין ובלה התרחקו במהירות אחד מן השנייה.

בפתח הדלת עמד ריאן, אחיה התאום של בלה.

"צהריים טובים!" אמר ריאן לעבר קווין והרים גבה. "מה אתה עושה בחדר של אחותי?" שאל בעוקצנות.

-"כלום" ענה קווין, שאמנם לא פחד מריאן, הרי הוא גדול ממנו בכמה שנים וחזק ממנו בהרבה יותר.

"פשוט.." החלה בלה להגיד, "השידה שלי - הבורג קצת יצא מהמקום, קראתי לקווין שיחליף כי הבורג.." היססה בלה, היא הייתה שקרנית גרועה.

-"אוקיי" חייך ריאן.

"אני צריך ללכת עכשיו.." אמר קווין ויצא מהחדר.

-"אני עוד אתפוס אותך לשיחה!" אמר ריאן לעבר בלה ונקף אצבע מאשימה ויצא במהירות מן החדר, משאיר את בלה עומדת במרכזו - סמוקה ונבוכה, ובראשה מתרוצצות מחשבות ורודות על קווין.

"קווין!" קרא ריאן לעבר קווין שהלך במסדרון במהירות.

-"כן?" הסתובב אליו קווין.

"שמע לי טוב! אתה גדול ממנה בחמש שנים, וחוץ מזה אתה השרת של ביה"ס! ואני רואה איך אתה מסתכל עלייה.. זה לא מוצא חן בעיני! בכלל!" אמר ריאן בעצבנות, וניסה שלא לצעוק.

קווין הביט בריאן למשך כמה שניות ולאחר מכן הסתובב והלך. ריאן הרגיש עצבני על כך שלא מגיבים לו ולכן רץ אל עבר קווין, סיבב אותו במהירות והחזיק בצווארון חולצתו. "תגיד לי שאתה לא תנסה להתחיל איתה יותר!" אמר בכעס.

קווין תפס את ריאן והעיף אותו ממנו בשנייה. "תקשיב לי, אני לא רב עם תינוקות! ואני לא סתם דלוק עלייה, אני מאוהב בה!" צעק קווין, ולפתע הביט בבלה שעמדה בסוף המסדרון, מחוץ לדלת חדרה, מחוייכת מאוזן לאוזן.

"היי! אן!" שמעה לפתע אן צווחה מלמטה. דניאל נבהל והתרחק במהירות מאן, וכך גם היא.

כאשר שניהם הביטו למטה, הם ראו את מריה יחד עם ילדה בלונדינית וילד שלבוש כולו בשחור שעישן סיגריה.

-"הו, היי מריה!" קראה אן במבוכה.

"מה את עושה שם למעלה? מתמזמזים?" שאלה מריה וקרצה. אן כ"כ שנאה את הקריצות שלה.

-"לא, מה פתאום!" גיחכה אן והביטה לעבר דניאל במבוכה. "מ.. מה את רוצה?" שאלה, ולפתע - הכל קרה במהירות כ"כ רבה:

- רגלה של אן החליקה ואן התגלשה על הגג למטה - הרעפים הנוקשים שרטו את גבה - דניאל המפוחד שלח יד לעברה אך היא לא הספיקה לתפוס ולפתע הרגישה שהיא מרחפת - שלווה - משטח אספלט - כאב רב פילח את ראשה ורגלה - איבוד הכרה.

סליחה שהפרק היום ממש קצר,

פשוט אין לי זמן, וכל הקטע עם האזעקות והכל...

פשוט - אני מהדרום, אתם יודעים איך זה אצלנו...

נקווה שיהיה טוב ושיהיה שלום!

ומקווה שנהנתם מהפרק 3>.