כשנכנסתי לו'1 הבנתי שטעיתי. שזו סתם הייתה הרגשה. כולם התגודדו סביבי ואפילו כמעט רבו עליי. נערה גבוהה הסתכלה עליי מלמעלה ושאלה לשמי. "גלי", אמרתי מבוישת מעט. "היי גלי, קוראים לי שיר", היא אמרה בביטחון. מאחוריה היו כמה נערים שסרקו אותי מלמעלה למטה. הרגשתי כאילו אני חפץ חשוד שעובר בשדה תעופה סריקה. "ברוכה הבאה, קוראים לי בן וזה דניאל", הציג בן. נחמד, מילמלתי לעצמי. הוא נראה כמו מנהיג, הוספתי לעצמי. אחריהם ניגשו אליי עוד כמה בנות והציגו את עצמן. הן אפילו אמרו שיערכו לי סיור בהפסקה ואני הסכמתי אף על פי שיום לפני כן שוטטתי ברחבי בית הספר. אבל בדיוק כשהסכמתי שיר משכה אותי הצידה. "את איתי", היא אמרה. משום מה זה הפחיד אותי. היא נשמעה יותר רכושנית מאשר ידידותית אך בגלל שהייתי חדשה לא הרשתי לעצמי לשפוט על פי פרט כל כך שולי. אז הלכתי איתה. היא הספיקה להראות לי את כל בית הספר. "אה, ואת מוזמנת אליי אחר הצהריים", היא הוסיפה אחרי הסבר על "חדר המופרעים" שבמקלט. שאלתי את עצמי מאיפה היא באה ולמה היא מתנהגת ככה אבל לא העזתי להוציא מילה מהפה שמא אשאר לבד. הסכמתי בלית ברירה להזמנה שלה ונפגשנו מאוחר יותר.

"מאיפה את?", היא שאלה וסרקה את בגדיי.

"מהצפון", השבתי והשפלתי מבט. היא הסתכלה על בגדיי ומבלי לאמר מילה הבנתי שהם לא לטעמה, ולא טעיתי. היא הציעה לי ללכת איתה לקניון לקנות בגדים. כמובן שהסכמתי. לא רציתי לדעת מה יקרה אם לא אסכים.

שיר ניגשה לסלון שבביתה, לקחה את השלט שהונח על הספה השחורה וכיבתה לאמה את הטלויזיה. "את לוקחת אותנו לקניון", היא קבעה לה עובדה. בכעס נעמדה אמה כחיילת ויחד הלכנו לכיוון המכונית. איזו התנהלות, חשבתי לעצמי. אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה. באותו רגע הבנתי שהסתבכתי עם האדם האחרון שצריך להסתבך איתו בכיתה אז למחרת תיכננתי להתרחק ממנה. שיר כמובן קטעה את מחשבותיי. "איך המכנס הזה?" היא שאלה. עיוותי את פרצופי. לא אהבתי את הגזרה של המכנס אבל כדי לא להסתבך עם שיר אמרתי שהוא יפה וקניתי אותו. "כל הבנות מהכיתה קונות כאן", היא אמרה. כאילו רמזה שאני צריכה להיות אחת מהן. אני עדיין לא איבדתי את עצמי. זה היה הגבול שלי. עד כאן, מילמלתי בשקט. היא יכולה להכריח אותי לקנות מכנסיים שאני לא אוהבת והיא יכולה להכריח אותי להיות איתה אבל להכריח אותי להשתנות היא לא יכולה. התכוונתי לשמור על עצמי כמה שרק אפשר וכבר לא היה אכפת לי להסתבך איתה. היא ניגשה אל המדפים של הבגדים הארוכים ומתוכם לקחה שתי חולצות. אחת ורודה ואחת שחורה. את הצבעים מאוד אהבתי אבל הגזרה לא הייתה לטעמי, אך הסכמתי וקניתי. היא כמובן נורא שמחה וחשבה שגרמה להשתנות מבחינה חיצונית אך אני בשלי נשארתי בפנים. וזה הספיק לי כי למחרת התכוונתי לממש את זה. "כולן קונות מכאן", היא אמרה. כן, ובגלל זה כולן נראות אותו דבר, עניתי לעצמי. "מחר יש פעולת פתיחה, כדאי שגם תקני מכנס לצופים", היא אמרה. אז כבר נורא התעצבנתי ובהיתי בתקרה. קיוויתי שהיא תפול עלייה. אבל כמובן שזה לא קרה והיא המשיכה בשלה. "אה, ואת באה איתי", היא אמרה. עיצבנה אותי האגרסיביות שלה אבל עוד יותר עיצבנה אותי הרכושנות שלה. הרגשתי כמו חפץ אהוב שנלקח לכל מקום. הבנתי שזו היא, מתייחסת לאנשים כאל חפצים. היא אפילו לא נתנה לי את האפשרות לבוא איתה, היא קבעה לי עובדה. העיניים שלי ירקו אש ואיימו להשמיד אותה אבל חיכיתי למחר. רק רציתי שהיום הראשון שלי יגמר ואוכל להתרווח על הספה שבסלון ולחשוב מבלי שיקטעו אותי באמצע.

כשהגעתי הביתה חשבתי שעדיף לי לפתור את זה מבלי להסתבך כי עם הכוח שלה תיארתי לעצמי שהיא יכולה לסחוף אחריה המונים. התרווחתי על הספה שבסלון וחשבתי מה לעשות. בידיעה שיש לה את הכוח לסחוף אחריה המונים לא היה לי מוצא. זה היה או לסבול את הרכושנות והאגריסביות שלה כל השנה או לעמוד על שלי גם אם זה יוביל לאי נעימות. לא אהבתי את הדרך הראשונה וגם לא את השנייה אז אימצתי את ראשי עד שנרדמתי.