"תעודה כחולה", סדרת תעודה בהפקתו של מר טלויזיה חיים יבין, זה מה שמוקרן בערוץ 2 לאחרונה ומקבל מקום של כבוד בערוץ המסחרי, כאילו בחר לו הערוץ צד בסכסוך של שנים והחליט להעביר אותו לצופים ממש כמו קמפיין פוליטי. אין ויכוח על כך שזו תוכנית איכותית וראויה לשידור ,על אחת כמה וכמה אם יש לה רייטינג נאה, אך היצמדותו של מר טלויזיה לערבים בישראל בכדי להראות את סבלם (וכדי לקדם את הסקטור הפוליטי אליו הוא משתייך) אינה הוגנת כלפי התושבים היהודים החיים במדינה.   

חשוב לזכור כי יחסי יהודים ערבים בישראל הינו נושא טעון ועמוק הדורש חתירה בלתי מסויגת לעומק השאלה למי זכות ראשונים על הארץ בה אנו חיים. זהו נושא המשולב בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף בכל דבר הנוגע למדינה ולחיים בה. אין איש החי במדינה שאינו יכול לומר זה לא קשור אלי זה קשור לאחרים. השאלה היא האם עלינו לבחור צד בנושא או להבין כי אנו צרכים ללכת בין הטיפות ולהבין כי כולנו צודקים, אין אנחנו צודקים או הם צודקים, יש כולנו. ממש כמו וויכוח בין בני זוג אשר לא רואים באותם עיניים את אותו המטבע, אלא כל אחד מגיע עם נקודת מבטו האישית והרגשית ורואה את מה שרצה לראות, אם נראה זאת בעיניים אובייקטיביות נראה כי שניהם צודקים. חיים יבין בשאלה הזו לוקח צד, הערבים צודקים, צד הפוגע בכל מי שאינו משתייך לסקטור הפוליטי אליו הוא משתייך. הם מקופחים, הם מסכנים, עושים הכול נגדם, לא דואגים להם, בסוף תהייה כאן אינתיפאדה ערבית-ישראלית זה מה שמוצג בסדרת התעודה של "תעודה כחולה".

אני שואל עצמי האם הוא יודע מה הוא עושה?, האם הוא יודע כי הוא מציג את הדברים לא בצורה הוגנת, אלא בצורה לא מדויקת היוצרת איבה בין שני העמים האמורים לחיות בשלום?. האמת היא שקשה לי להאמין שהוא לא מודע לחד הצדדיות של הדברים, אך לא ברור לי למה הוא בכל זאת מציג זאת כאמת אחת יחידה ונכונה. צפיתי ממנו בתור מר טלויזיה שיציג דברים באופן הוגן המראה את שני צידי המטבע בעיני שני העמים החיים כאן, אך התאכזבתי, כי כאדם שעדיין אופפת אותו מידה של ממלכתיות כלשהי הוא צריך להיזהר. זה לא שאני חושב שאין אפליה נגד הערבים אלא שגם אותה צריך לראות באופן מדויק ונכון ולא להעצימה תוך התעלמות מהצד השני.

אז על מה אני מדבר חוסר הוגנות בטח אתם שואלים את עצמכם? אתן לכם מספר דוגמאות.

בפרק האחרון חיים הלך לעיר הערבית טייבה וניסה להאשים את הממסד באי העברת כספים למען הצלת העיר ההולכת וקורסת (ביוב ברחובות, לא מפנים אשפה, בית ספר מוזנח ועוד), אך הוא ניסה להעלים את הבעיה כי העיר נמצאת במצב זה בשל הגירעונות שגרמו להם ראשי העיר הקודמים. ואין התושבים מקבלים בהבנה ניסיונות עזרה  קטנים אשר הממשלה מנסה לספק לטווח הקרוב (חמד טיבי כעס על פירוק העירייה). בנוסף בפרק זה חיים גם ניסה לספר את כאב המשפחות של הרוגי אינתיפאדת אוקטובר 2000, מבלי להסתכל כמעט על האיום הביטחוני על המדינה שהיה באותה אינתיפאדה.

דוגמה נוספת ניתן לראות בפרק הקודם של הסדרה בו הוצגו שבטים בדואים בנגב המשתלטים על אדמות מדינה. חיים הציג את הקשר של השבטים למקום בו הם חיים אך כמעט ולא הציג את ההצעות הכספיות והטריטוריאליות של המדינה עבור אותם ישובים (הצעות הוגנות מהם בחרו אותם אזרחים להתעלם).

ודוגמא אחרונה מתוך ים של  דוגמאות שניתן לראות בפרקים אלו זה שבט התאראבין הבדואי הממוקם ליד הישוב עומר שבדרום. שבט זה קיבל כסף רב על מנת להקים ישוב מסודר עם מים זורמים באזור רחוק יותר, אך לאחר שהחלו לבנות בתים לתפארת (כן, בתים שהרבה ישראלים היו חושקים בהם) ונגמר להם הכסף החלו להאשים את הממסד שלא סיפק להם מספיק כסף ואינו דואג להם לעבודה במקום החדש. הם לא רק האשימו, אלא הם גם חזרו למקום בו הם ישבו לפני כן והחלו לבנותו מחדש (לא זכור לי שתושבי גוש קטיף שהמדינה זרקה אותם לפעמים גם ללא הסכם לחיות "בקרבילה" וללא עבודה, יוצאים באופן דומה ומאשימים את המדינה שלא ניסתה כלל לדאוג להם). לפעמים צריך להגיד תודה על כך שדואגים לך, אותו שבט לא למד.

בעצם מה שאני רוצה לומר זה כי הסדרה הזאת הינה סדרה חשובה המעלה נקודות בוערות בקרב הערבים בישראל, אך בשל היותה מסוקרת חד צדדית ללא ניסיון לאיזון בין הקול היהודי לקול הערבי. היא חוטאת בחטא היוהרה, כאילו חיים אומר אני יודע הכול, הם מסכנים, אצלנו כולם בסדר, אנחנו גזענים והם לא, אנחנו שונאים אותם על לא עול בכפם, הארץ הזו היא קודם שלהם (הערבים) ולא שלנו (יהודים) ועוד כאלה וכאלה דברים. לכן חשוב מאוד לראות תוכנית זו,אך חשוב לעשות זאת בעניים ביקורתיות  בשל היותה טבולה בגוון פוליטי מסנוור. גוון פוליטי שלא ראוי שדמות ממלכתית (גם אם לא באופן רשמי) תציגו בלב ערוץ הנחשב למדורת השבט.

לסיכומו של דבר על סדרה זו הייתי מוציא לחיים יבין כרטיס אדום באם הוא היה משתתף במשחק כדורגל, כרטיס על התנהגות בלתי ספורטיבית וזאת למרות המשחק הטוב.