אני חי במדינה הזאת, ואני גם אוהב אותה. כן, מדינה של אנשים חמים, ידידותיים, מתעניינים, מחבקים ואכפתיים. מדינה מיוחדת, מדינה עם מכנה משותף גדול החוצה את רוב רובם של החיים בה.  מדינה שהצליחה ב 64 שנות קיומה לפתח סולידאריות חברתית דיי גבוהה יחסית למורכבות האוכלוסייה שבה.   

אבל..... בזמן האחרון, יש תחושת זרות שמציפה אותי. הקשר העמוק שיש בני לבין המדינה החל להשתנות. אתם בטח יודעים על מה אני מדבר, לכל אחד יש תקופות בחיים שהוא מרגיש שדברים משתנים. זה קורה בתקופת ההתבגרות, זה קורה בעת התאהבות, זה קורה בעת אובדן של מישהו קרוב ובעוד הרבה רגעים קטנים המרכיבים את חיינו. זה בא בשקט, משום מקום אתה מרגיש טלטלה רגשית. זהו מין רגע של הבטה פנימה לתוך מעמקי נשמתך. רגע החושף בפניך פן אחר של החיים. פן המרחיק אותך רגשית מכל המוכר לך וגורם לך לרצות להתנתק.

התחלתי לסלוד מהאלימות הגוברת (בספורט בפרט ובחברה בכלל), העוברת במעין שקט יחסי.

התחלתי להרגיש שכולם נכנסים לך לוורידים, ומתעניינים גם בדברים לו להם.

התחלתי לחוש תחושה עזה של גזענות סביבי.

התחלתי להרגיש כי המשודר בטלביזיה המקומית הינו ברמה מעליבה שאיני מתחבר אליה.

הבנתי כי ישנם רבים המשתמשים במניפולציות, על מנת להתקדם תוך דריכה עליך.

הבנתי כי הערכים שעליהם גדלים הצעירים במדינה שלי, הם לא הערכים שארצה לגדל בהם ילדים.

הבנתי את גודל השחיתות שיש פה, לא רק הכלכלית אלא גם הערכית.

כן, הרגשתי שנלקחה לי המדינה שלי. היא ברחה לי בין האצבעות. זה לא שאני נוסטלגי, זה פשוט איבוד התמימות. אני רוצה לברוח. רוצה להתחיל מחדש במקום אחר. למצוא מקום אחר בו איש לא ישאל שום דבר ולא יכנס לורידים. מקום בו לא ארגיש חלק מהתרבות השלילית המתפתחת. מקום בו פשוט אאמץ מה שבא לי ואהיה מי שאני מבלי שארגיש כנותן יד, לכל המתרחש סביבי.

לא שבמדינה אחרת יהיה יותר קל, כנראה שיהיה אפילו יותר קשה, אבל לפחות לא יהיו לי ציפיות. לא ארגיש שמגיע לי משהו שונה. זו פשוט תהיה בחירה. הזרות תהיה מובנת מאליה, ותתקבל בהבנה.                  

ככה אני מרגיש לאחרונה, שכבר אין לי מה לנסות ולתרום, שאין לי יכולת אמיתית לשנות. שכל דאלים גבר ושאני כנראה המוזר והשונה. סוג של מיעוט שאינו שייך, גרגיר קוסקוס בתוך צלחת אורז. אחרת כיצד אפשר להסביר את העובדה שים של אנשים מסכימים לכללי המשחק הערכיים של המדינה שלנו.

הרי שהאלימות הקשה במגרשי הכדורגל לא עברה בכל צעקה רמה יותר ואף הוצדקה על ידי חלק מהלוקחים בה חלק.

הרי בפריים טיים בחרו להציג בחור אלים מילולית בתוכנית דגל, ולהפוך אותו ליקיר האומה.

הרי הגזענות מרימה ראש בטלביזיה וברחוב ,ולא פעם אתה שומע איכס הוא אתיופי או נו הוא סתם מזרחי שבוכה כל הזמן.

הרי תרבות הכסף מסנוורת אפילו את טובי ילדינו וכולם הולכים ללמוד את מקצועות הטכנולוגיה הגבוהה ומוכרים לטובתה את נשמתם.

הרי כל ילד היום גם אם הוא רק בגן חובה צריך שיהיה לו IPOD או IPAD .

הרי שקבוצה גדולה של צעירים יוצאים בקיץ למחות על יוקר הדירות בתל אביב, ללא טיפת בושה בעניים, כאילו שאין מספיק ערים זולות יותר.

והרי שיותר מידי בני אדם שואלים אותך שאלות אישיות ללא הצבת גבולות וחודרים לתוך מרחבך האישי.

אין לי מה להגיד אני אוהב את המדינה הזאת, אבל בזמן האחרון היא גורמת לי לחשוב. היא מתחילה לגרום לי להרהר, אם זה מה שאני רוצה לעצמי ולכל הדור הבא. היא גורמת לי לחשוב אם שווה להלחם או שעדיף להתנתק ולהתחיל מחדש. ואולי לעשות יציאה מעבדות לתרבות הישראלית החדשה, לחירות בתוך תרבות חדשה במקום אחר.

                                                           פסח – שמח לכולם!