בשנה האחרונה יש דרישה עממית ל "צדק חברתי". כן ככה מדווחים ברדיו, בטלביזיה, בעיתונים ובכל כלי תקשורת אפשרי. אפילו בפייסבוק ובטוויטר יש פורומים וסיסמאות בנושא.

אבל בזמן האחרון אני מתחיל לתהות ולכעוס בגלל זה . (וזה לא בגלל שאני עשיר ומרוויח כסף רב אלא ההפך הגמור). אני מתחיל לכעוס על הציניות שיש במחאה הזאת. מעין דרישה צדקנית – מגיע לי, מגיע לי – המתבססת על התרבות הישראלית של "כולם חייבים לי".

אני שמח שאנשים מפגינים ומוחים על דברים הכואבים להם, זה היבט חשוב בקיומה של דמוקרטיה אליה חותרים במדינתנו. אך למחות ולהתלונן ללא עשיית מעשה שווה ככליפת השום. נכון שיהיו שיצביעו על חרם הקוטג', שהצטרף למחאה כמעשה ועל כך אני מסכים, אך הוא היה רגעי וקטנטן. בסופו של דבר אנחנו כציבור אשמים ביוקר המחיה. אנחנו אוהבים לצעוק ולא לעשות דבר ולפעמים לעשות גם ההפך.

להמון – הציבור- יש כוח ואת זה כולם יודעים, אך משום מה הציבור חוץ מלצעוק אינו עושה דבר.

במחאה לצדק חברתי צעקו על העובדה כי המחיה בארץ יקרה וזה נכון, אך מה לעשות שאנחנו כציבור קובע אותה לרוב.

מי שקונה דירות בת"א או בכל מקום בארץ במעל 1,000,000 ₪, זה אנחנו ואל לנו להתלונן. זה לא שאין דירות אחרות בפחות כסף ובמקומות קצת פחות אטרקטיביים שאותם אנחנו כן יכולים להרשות לעצמנו . ואף עם קצת מאמץ נוכל להפוך אותן לפנינות. אנחנו בוחרים לשלם את המחיר שקבע הקבלן, את אף אחד לא הכריחו לקנות בית במחירים הללו.

כך גם עניין השכירות אנשים עומדים בתור להשכרת דירות במרכז במחירים דמיוניים ואח"כ מתלוננים על המחיר הגבוה. אולי פשוט תחפשו דירות להשכרה מעט רחוק יותר מת"א? אולי אל תקנו גלקסי 2 או איפון 4? ותשתמשו בפלאפון פשוט יותר. אולי תפסיקו לשלם 14 ₪ לכוס קפה בבית קפה מוכר ותשלמו 8 ₪ לכוס קפה בבית קפה נחמד במקום קצת פחות מוכר. אולי תפסיקו לקנות בגדי מותגים כמו "קסטרו" "טומי" "נייק" "רלף לוריין" ועוד... ותקנו דברים דומים של חברות זולות יותר. ואולי תפסיקו לשלם 7 ₪ על לחם פרוס ותקנו לחם רגיל (כן תפרסו אותו לבד זה אפשרי). זה מה שנקרא ליצור התנהגות ולשנות הרגלים. מה שיפחית את המחירים.

אני כנראה מגלה סוד לרוב המוחים - מוכר לא ימכור במחיר שלקוחות לא קונים ולקוח לא יקנה אם הוא לא רוצה. זהו הבסיס המוביל משק וזה אומר שהכוח בידי הלקוחות.

שימו לב. ביומיים האחרונים יש נהירה לחברות הסלולאר החדשות עם המחירים הזולים וכעס גדול על החברות הותיקות, כשהכעס צריך להיות מופנה כלפינו הצרכנים על העיוורון שלנו לטרוף המחירים. אנחנו בחרנו לשלם לחברות עוד ועוד ועוד. לא פלא שיש כל כך הרבה אנשים שמחזיקים יותר מטלפון אחד, וזה כי אנחנו בחרנו. באו נסתכל רגע על עצמנו וננסה להפסיק לצעוק ולהתלהם כי האשמה מוטלת בנו. כשנה עברה מאז תחילת המחאה וההתנהגות הצרכנית של הציבור לא השתנתה.

מה שמדגים את העיוורון הזה בהפוך על הפוך זה הניסיון להקים מפלגה שתדאג למעמד הביניים הקורס כשבראשה עומד יאיר לפיד החי על משכורות עתק ומתגורר בבית לא זול (בלשון המעטה). דמות שאפילו לא מייצגת במעט את המעמד הזה שאליו היא פונה, אך הציבור המוחה נגד יוקר המחיה נותן לה כ 11 מנדטים (לפי הסקרים).  כי מה שהכי חשוב לדעת המוחים לצדק חברתי זה לצעוק "מגיע לי" "מגיע לי" כמו שיאיר לפיד עם החשבון בנק העמוס מזומנים שלו צעק "איפה הכסף, איפה הכסף".             

אז בעצם לצעוק ולמחות זה יפה, אך לפעמים זה לא הוגן ולא נכון. כי לעשות יותר חשוב מלדבר ולהצביע בבחירות למפלגה שאמורה לייצג מעמד שהיא מנותקת ממנו שנות אור.

הגיע הזמן שכל המעוניינים בצדק חברתי אמיתי יעשו יותר מלדבר. פשוט יתחילו לפעול. יעשו חרם אמיתי על דברים שכואבים להם (ולא קוריוז על איזה קוטג' מסכן שאפילו הוא לא מוצר בסיס אמיתי). ילכו לכנסת על מנת להיות ממקבלי ההחלטות ולא יצטרפו למפלגה שאפילו הם לא יודעים מה היא באמת רוצה ומי מרכיב אותה. יחזיקו עצמם לבל לפול לגחמות ליבם (סמרטפונים, איפדים, מסעדות יוקרה ועוד) הגורם להם להשתטות כמו סדיסט הנהנה מהלקאה עצמית. כי עד שזה באמת יקרה לא יהיה פה עתיד לצדק חברתי אמיתי.   

כל טוב לכולם