ש' הוא מכר ותיק, בחור נאה, חביב ואינטליגנט. בן 29 הנראה צעיר מגילו האמיתי במספר שנים. בעל תואר שני. תמיד מסתובב עם חיוך על הפנים. וכמעט "סלבריטי" מקומי. כולם מכירים אותו בעיר. בכל מקום בו הוא הולך בעיר בחבקים אותו ומדברים איתו, מילדים קטנים ועד מבוגרים ולכולם הוא עונה ומתייחס.

פגשתי אותו לפני מספר ימים בסופר המקומי, לאחר מספר שנים בהם רק שאלנו איש בשלומו של האחר. הוא פנה אלי, שאל בשלומי וביקש להיפגש ולדבר. כששאלתי על מה? הוא ענה כי זה אישי.

תחילה הרגשתי בלבול ותמיהה, כבר מספר שנים שלא בדיוק התראינו מלבד פגישות מקריות ברחוב ועכשיו הוא מעוניין לדבר על משהו אישי,  אך לבסוף הסכמתי וקבענו להיפגש.

הוא ביקש להיפגש במקום שקט ואינטימי על מנת שלא יפריעו לו. וכעבור מספר ימים נפגשנו בבית קפה קטן. בית קפה מקומי וישן שאיש כבר כמעט ואינו מגיע אליו.  הוא הגיע בחולצה מכופתרת וג'ינס עם מבט מחויך, אך מסגיר עצב פנימי, תוך שהוא סוקר את בית הקפה. הוא הזמין כוס קפה שחור והתיישב מולי. "סליחה שאני מפריע לך" הוא התנצל, "אולי עדיף שאלך".  

ציינתי בפניו שאינו מפריע ואני שמח לראותו. ואז הוא התחיל לדבר. שיחה רגילה בין מכרים שהקשר ביניהם נותק עם הזמן. הוא דיבר על העבר והאופן בו הכרנו, על העיר בה גדלנו ועל המשפחה שאותה אני מכיר. היה ממש מרתק לשמוע אותו. הוא אדם מעניין ואיש שיחה יוצא מן הכלל.

כששאלתי לגבי ההווה, הוא נעצר. השתתק והשפיל מבט. כאילו משהו מאיים עליו ומונע ממנו להמשיך. "על זה רציתי לדבר איתך", הוא אמר. לא כל כך הבנתי אותו אך נתתי לו להמשיך. "אני יודע שאפשר לסמוך עליך ולדבר איתך מבלי שתספר לכולם. ואתה יודע להקשיב ולתת עצות טובות...אז אולי תצליח לעזור לי... . אני לא מוצא את עצמי. אני מרגיש מבולבל, ללא כיוון. מטרה. אני לא יודע מה אני רוצה מעצמי." הוא אמר זאת עם דמעות בעיניים. " נכון נראה שאני מצליח ומאושר, ויש לי מלא חברים אבל..זה ממש לא מה שזה נראה. אני עבדתי בכל כך הרבה תחומים והיה לי טוב בהם , אבל עזבתי בסוף כי זה שיעמם אותי. למדתי תואר ראשון ושני. אבל באמת שאני לא יודע מה אני רוצה לעשות בחיים. אני מרגיש מתוסכל. היום אני רוצה לעבוד במקצוע מסוים ומהר מאוד הוא משמעם אותי. אחרי שנה שנתיים מקסימום שלוש ואני כבר רוצה לעשות משהו אחר. אני פשוט משתעמם."

הוא עצר לרגע נשם נשימה עמוקה והמשיך, "שלא תבין לא נכון. זה לא שרע לי. טוב לי. אבל אני לא יודע מה אני רוצה מעצמי וזה מתסכל אותי. אני מקנא בכל האנשים שיש להם חלום להיות משהו כמו אלו שחולמים להיות מנהל, רופא, עו"ד, או אפילו מכונאי רכב....העיקר שיש להם חלום. לי אין.....תשמע, כששואלים אותי מה אתה עושה בחיים. אין לי תשובה. אני לא יודע וזה פשוט מתסכל. למדתי תחום מסוים ועבדתי בו אבל אני לא רוצה לעבוד בו יותר לא רוצה להמשיך בו. למדתי גם תחום אחר אבל גם בו אני לא רוצה לעבוד יותר. עבדתי בעוד מספר עבודות מתחומים שונים ופשוט עזבתי כי אני מרגיש מבולבל. אני לא יודע מה לעשות. מה אני רוצה מעצמי. כל העבודות שעשיתי הצלחתי בהם והתקדמתי בין תפקידים. זהו עכשיו עזבתי הכל אני מובטל לראשונה בחיי ואני לא יודע לאן ללכת מפה. כל האנשים שמכירים אותי אומרים מה קורה תתאפס על עצמך. ואני מבין אותם כי ככה אני נראה לא רציני....בגלל זה אני צריך את עזרתך.

אתה יודע אני לא יודע מה לעשות אני מרגיש שאני לא מוצא את עצמי וזה מתסכל אותי. ככה גם כולם שלא מכירים אותי ממש חושבים שאני לא רציני. אפילו בראיונות עבודה, שואלים אותי עד כמה אני חושב שאני בחור רציני ואחראי....ואתה מכיר אותי ויודע שאני מאוד אחראי ורציני.....אבל אני מבין שאני נראה לא רציני. וזה משפיע לי על כל התחומים בחיים, כולל אהבה וזוגיות. כי אני לא יודע מה אני רוצה מעצמי. כולם אומרים איזה יופי יש זכות בחירה, אפשר ללמוד מה שרוצים, לעבוד במה שרוצים ולעשות מה שרוצים....אני חושב שזה גרוע. זה עושה את החיים הרבה יותר קשים. ומתסכלים."

הוא עצר אחרי מה שאמר הביט סביבו ושאל אותי בשקט. "הצלחת להבין אותי?" "אני מחפש מישהו או דרך לא משנה מה שיעזרו לי למצוא כיוון לחיים שלי." הוא עצר לרגע ומיד המשיך, "תזכור אני עוד מעט בן 30. בן 30 שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו..אתה מבין כמה זה דפוק ". הוא אמר כששוב היה ניתן לראות דמעות בעיניו. "אני משתדל להמשיך בחיים כרגיל, כדי שכולם יהיו מרוצים, אבל בשלב מסוים זה בטח ישבור אותי, כרגע מחזיקה אותי הסביבה והאנשים מסביב".

היה לי עצוב לשמוע את זה. הוא בחור נחמד מאוד, נעים ואינטליגנט שהלך לאיבוד. הרגשתי רע שבחור מוכשר כזה לא מוצא את עצמו. מנימת קולו כמעט והתחלתי לדאוג. לא ידעתי מה לענות, אך חיבקתי אותו והבטחתי שאני אנסה לעזור. מאחר שלא עלתה בדעתי עצה טובה לייעץ לו חוץ מהצעות שגרתיות. כמו ללכת לפסיכולוג או יועץ מקצועי. בקשתי ממנו רשות להעלות את הדברים לאינטרנט ולשמוע מה אנשים חושבים. אם אנשים חשו תחושה דומה וכיצד הם פתרו אותה? כיצד אנשים מקבלים החלטות מה ללמוד? או במה לעבוד? ואולי בכלל איך אנשים בוחרים מטרה?           

אני חושב שהאינטרנט גם אולי יוכל לצור מצב בו אנשים שחשים תחושה דומה, יוכלו לקרוא זאת ולהבין שהם לא היחידים בעולם. כי אני בטוח שיש עוד אנשים בגילאים שונים שכנראה לא מצליחים למצוא כיוון ומטרה בחייהם.