זוהי דמות שעומדת בצד ומסתכלת. מתבוננת בנעשה סביב מבלי יכולת לגעת. יש מרחק הנמדד בשנות יחס וחום, שאינו נראה לעיני איש. בדרך כלל בזמן שכולם הולכים לעבודה, גם היא הולכת. כשכולם יוצאים לבילוי גם היא יוצאת כי נתבקשה לכך. כשכולם הולכים לאירוע נדרש גם היא נמצאת. היא דמות שאינה שונה מהכלל. היא נמצאת וקיימת ואף ניתן לקרוא לה בשם והיא תבוא ותציית אך היא לא נוכחת. כאילו שם אבל לא באמת. כמו מסך כבד המפריד בינה לסביבתה. מסך מחשבות ופחד הדורש חום וקשר אישי, על מנת לצחוק ולהיות חלק במתרחש מסביב. הגיל לא באמת משנה החוויה היא העוצמה שבמקום.

העוברים ליד הדמות לא מבחינים בה, היא הרי נמצאת ומתפקדת אך היא לא באמת שם. היא תעדיף שלא להצטרף למתרחש סביב אלא לעשות צעד אחד אחורה, אך ממש לא תתנגד אם תבין שזה נדרש ממנה. הדמות הזאת היא הייצוג של האנשים השקופים, האנשים שלכאורה נמצאים בסביבתנו אך בפועל אינם שם – האנשים השקופים. הם חלק מעולמנו אך אנו לא שמים אליהם לב. לא מצרפים אותם למעגלי החיים שלנו באמת, לא מצפים שייקחו בהם חלק ולא באמת מקשיבים להם אלא רק דורשים מהם וגם אם לא עשו דבר לא כועסים עליהם. אנחנו פשוט לא מצפים מהם לדבר. הם פשוט שקופים. דעתם לא חשובה לנו, רצונם לא מעניין אותנו, ובכלל קיומם לא עולה מדי פעם במחשבותינו.  אלא רק מכורח הנסיבות אנו נקרא להם ודורשים מהם משהו.

הם רוצים שלא להיות שקופים, הם רוצים שיקשיבו להם ויתייחסו אליהם לא מצורך אלא מרצון. הם אנשים כמו כולם. אך נסיבות החיים גרמו להם להעלם בתוך בליל בני האדם שסביבם, ללא ידיעה כיצד להפוך לחלק ולהיות קיימים. אין להם "צבע" המגדיר או מייחד אותם בחיים, אלא הם פשוט נעלמים ומתגלגלים אט אט בשקט מופתי בין כולם ומחכים לאותו הרגע שיקשיבו להם באמת. שידעו שהם קיימים. הם פה אבל לא פה.

הם אותו ילד שלא יגיע לשיעורים בבית הספר ובהפסקה ישב בצד בשקט שאינו מפריע לאיש ואיש לא ישים לב לכך ויתייחס. לא ילד רע, אבל גם לא ילד טוב. ילד שפשוט לא מעניין איש.

הם אותה גברת המגיע לעבודה כל יום אך מעולם לא קיבלה התייחסות אישית מהעובדים סביבה או מהבוס. גברת שעושה את הדברים הנדרשים ממנה ללא שום התייחסות אישית לדעתה, לחייה או בכלל תהייה כלשהי לדבריה.

אלו אנשים כמו הילדה בתיכון שבאה ולומדת לכל הבגרויות ומוציאה ציונים ממוצעים, אך לא באמת מעניינת איש ונשארת בדממתה כמו צל של עצמה. שהרי היא לא מצטיינת ואין לה באמת דעה בשום דבר. וחברות ברור אין שכן היא איננה מעניינת איש מלבד הצורך במילוי דרישות.

וכן זה גם אותו חייל שהתגייס לצבא, מגיע לבסיס כמו שנדרש ממנו ומציית לנהלים והדרישות, ובין לבין יושב לעצמו בשקט או שמקדיש יותר מעצמו לדרישות על מנת שלא לחוות את חווית הבדידות החברתית בה הוא חי. אך מעולם איש לא התעניין באמת מהיכן הגיע אותו חייל, לא שאל על דעתו, ולא פירגן לו על עשייתו. פשוט שקוף ללא ייחס.  

נעמי שמר בשירה המפורסם "אנשים טובים באמצע הדרך" אמרה דבר חשוב : " תפקחו את העיניים תסתכלו סביב...". תוך כוונה שנביט ונראה את הסובב אותנו ונתייחס אליו. לא רק פרחים ונופים הזכירה בשירה אלא גם את פסיפס האנשים המרכיבים את עולמנו. במעין הכוונה סמויה גם לאותם אנשים שקופים הקיימים בעולמנו, אך לא באמת נוכחים בו. ואנחנו לא תמיד משכילים להסתכל סביב ולראות את אותם האנשים ולהקשיב לדבריהם באמת.