כשאתה יודע שאתה הולך לעסוק בחינוך של נוער בסיכון, אתה חושב תחילה על המשמעות של החוויה. זה ממש כאילו תכננת לטוס למזרח הרחוק, למדינה שכוחת אל. קנית תיק גדול מלא בציוד

ונעלים גבוהות, הוספת מפה מרשימה של האזור, ואמא ואבא אמרו לך זה ממש מסוכן, תשמור על

עצמך. אתה אומר לכולם שהכול שטויות וסוף סוף אתה מרגיש את החופש באוויר. אתה בטוח

שאתה הולך ליהנות, לפגוש אנשים חדשים ותרבות מיוחדת, לחייך כל הזמן ולעשות שמח. "אני

הולך ליהנות" אתה אומר לכולם בתחושת ניצחון וצועד לעבר שדה התעופה בביטחון

ספורטאים יקרים.

יש לכם במה להתגאות. אומנם לא זכיתם אף לא במדליה אחת לרפואה במשחקים האולימפיים עד כה. אך יש לכם הרבה סיבות להיות גאים בעצמכם. אל תתייחסו לכל המלעיזים מסביבכם ובתקשורת. לא נכשלתם, נלחמתם. ולא נלחמתם רק על כבודכם, אלא נשאתם על כתפיכם הצרות תקוות של מדינה שלמה. אתם אנשים משמכם ומעלה. אל תתנו לאיש להפיל רוחכם. החלטתם לנסות לספק גאווה למדינתכם ולהתמודד עם עיני כל העולם. היה לכם את האומץ לקחת מדינה קטנה שאינה נחשבת כתפארת בעולם ולנסות ולעלות את קרנה. אתם גיבורים וכיבדתם את כל תושבי המדינה באומץ. אל תקשיבו לכל החובטים בכם ובהשיגכם, מגיע לכם שיעריכו אתכם. מדליה  אומנם נחשבת כשיא ההצלחה במדינתנו הקטנטונת, אך בפועל זוהי רק הזדמנות להוכיח לעולם הינה גם לי יש, גם אני מדינה בעלת ספורט ותרבות.

אתם גאווה. אתם ייצגתם (ומייצגים- כן יש עוד כמה בודדים שעדיין משתתפים ואיש לא שומע עליהם כי הם לא הולכים להביא מדליה) את מדינת ישראל בכבוד. למרות שההשקעה בכם הייתה אפסית לאורך הזמן, הלכתם לאולימפיאדה אחרי אימונים מפרכים על מנת לייצג מדינה. היו גאים בעצמכם.

בטניס – ענף שאט אט נמחק מהספורט הישראלי. הצוות אנדי יוני הגיעו לרבע הגמר לאחר ניצחון על צמד ספרדי המגיע ממדינה המשקיעה בספורט זה, ואף הדיחו בהמשך את פדרר (המדורג ראשון בעולם) ובן זוגו. וברבע הגמר נתנו משחק גדול מול צמד האחים בריאן שסיימו עם הזהב.

בהתעמלות קרקע – עוד ענף שכמעט ואינו קיים. (מישהו מכיר מתעמל מלבד אלכס שטילוב ? ). הבחור הזה עלה ונתן את כול כולו וסיים שישי בגמר. כן. בגמר האולימפי הוא סיים שישי. אני לא יודע על מתעמל ישראלי שהגיע לגמר האולימפי בתחום ההתעמלות. אבל כן רצו שיביא מדליה. נכון גם הוא רצה אבל זה קשה, בטח אם במדינה לא משקיעים בזה כלום.

בשחייה – ענף מרשים בזכות עצמו, נשברו שני שיאים ישראלים על ידי יעקב תומרקין ועמית עברי. כשלראשונה שחיינית ישראלית עולה לחצי הגמר ושחיין ישראלי מגיע לגמר ומסיים במקום השביעי. וגל נבו אף הוא עלה לחצי הגמר ושמר על שיאו הישראלי. אבל נכון אין מדליה וגם אין מקום נורמאלי להתאמן בו בארץ על מנת להגיע להישגים הללו. הם עשו זאת למרות ולא בגלל התנאים שהם מקבלים לאימונים בארץ.

בשייט הניל פרייד – הענף הישראלי הבכיר בשנים האחרונות. לי קורזיץ הגיע לשיוט המדליות במקום השני, ובגלל שתפסה יום אחד חלש , כולם מאשימים אותה בכשלון. ושחר צוברי שנכשל לאורך כמעט כל השיוטים נתפס כבזיון, למרות שרק באולימפיאדה הקודמת הוא הביא את המדליה המיוחלת. וזה עוד ענף שישראל קצת משקיעה בו. מה עם דגמים אחרים בהם המדינה כמעט ולא משקיע כמו ה 470 וכו.... העיקר שאנחנו צרכים להביא מדליה.

בג'ודו- אחד הענפים בו ישראל עוד הייתה חזקה עד אתונה 2004, אריק זאבי הוכרע תוך 47 שניות אך כולם כועסים עליו למרות שכבר זמן רב הוא לא בשיא כושרו. ואליס שלזינגר הפסידה ליותר טובות ממנה (מקום שלישי בעולם ומקום ראשון בעולם). כששאר הגודאים כמו סוסו פלאשווילי עשו את שלהם וניצחו את הקרב הראשון והפסידו בהמשך לטובים מהם.

והיריעה עוד קצרה מלהכיל........יש לכם הרבה במה להתגאות. במדינה שלנו לא משקיעים בספורט והוא כמעט ולא קיים, אתם האמיצים שלמרות הכל בוחרים לעסוק בו ולכבד את תושבי המדינה בייצוג ראוי.

היו גאים בעצמכם. לא קל ללכת קדימה עם ההתנהלות החובבנית של הספורט במדינה. מספיק לראות את התנהלות שיעורי הספורט בבית הספר. ורק כשאנחנו נתחיל להתייחס לספורט כדבר חשוב שיש להתגאות בו ונשקיע בו באמת ערכית ותרבותית (מתי ראינו ספורטאי ישראלי הנחשב כדמות לחיקוי במדינה). רק אז יהיה לנו או למשהו כאן, זכות להלין על הישגכם. ורק שתדעו ספורטאים יקרים יש עוד כאלו בינינו שהדרך חשובה להם יותר מההישג, ולכן מגיע לכם כל הכבוד על מאמץ, נחישות, אומץ, הקרבה של שנים למשטר אימונים ותעוזה לייצג אחרת את ההתנהלות הכושלת של המדינה.